הקולות מן היקום האחר

"קולות מן החֶדר האחֵר", זה שם ספרו של מנחם פאלק, ואנו הולכים עם המשורר ושיריו, ומסירים מסך אחרי המסך. שירתו של מנחם פאלק בספר זה היא שירתו של עולם רוחני מחפש דרך, פואטיקה שכל כולה עוברת תמורות: היפקחות, היפתחות, התפרקות של קווי הגנה. כמשורר הוא מבקש למצוא פֵּשר, לנסות לתת לעולם פירוש חדש.

בשיר "זהות נוצצת" מנסה המשורר לדלות מתוך החשיכה הקיומית, מתוך הערפל של אין מוצא, זהות אחרת. להיפרד מזהות אחת ולנסות לגלות עולם אחר:

"הוּא נִפְרַד מִשְּׁחֹר הַלַּיְלָה

בְּפֶה קָמוּר.

סָגַר תְּרִיסִים, הֵגִיף חַלּוֹנוֹת". עמוד 93.

השיר הוא מסכת עלילתית של תסריטים אפשריים בהווה, והסיום מותיר סימני שאלה.

המשורר מנסה לעשות חשבון נפש, לראות מה הותירו החיים, מה יישאר מכל אוצרות הזיכרון.

"מַה עוֹד נַגִּיד לְעֵת בְּלוֹתֵנוּ

אֶת מִי עוֹד נִזְכֹּר

כְּשֶׁהַתְּעָלוֹת מִתְרַחֲבוֹת".

בהמשך תוהה המשורר כדי להבין, וכל כולו נרתם לאותו מסע מטלטל, מסע החושים, בקשה פנימית לפרש את הצופן, את משא החיים:

"מַה עוֹד נוֹתַר לָגַעַת

בְּאֶצְבָּעוֹת רוֹעֲדוֹת

עֲיֵפוֹת מִמַּסַּע חַיִּים אָרֹךְ

מִלָּשֵׂאת חֲבִילוֹת שֶׁל מְזוֹן הַחַיִּים

וְהַיּוֹם בְּקֹשִׁי לוֹחֲצוֹת

עַל כַּפְתּוֹרֵי הַשַּׁלָּט

כְּדֵי לִרְאוֹת חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים."

עמוד 77.

ההיפקחות, החתירה לעולם המשתנה, מטלטלת אותו - והוא מבקש מילון מונחים חדש שיסייע לו לבטא את הקורה, את התמורות.

"וְהַמִּלִּים מְחַפְּשׂוֹת מִי שֶׁיְּסַדְּרָן

וְעַנְפֵי הַתִּקְווֹת עַל הָעֵץ מַמְתִּינִים לַקּוֹטֵף". עמוד 27.

היטב יודע המשורר, שלא רק העולם משתנה, גם המילים, גם התקוות, הכול עובר טלטֵלה. ועליו להֵיערך לכך. השיר מסתיים במילים:

"יֵשׁ לָצֵאת לַדֶּרֶךְ.".

אין הוא מוותר על המסע הזה, והוא נחוש להכיר את השינויים, את התסריטים האפשריים הצפויים, והוא כמשורר מחפש את הגאולה.

כאיש מילים, הוא מגייס לעזרתו את השפה, את השירה. הוא שואל את עצמו כיצד יתקן את הפגמים, את השברים - והוא מבין שהמלאכה אינה קלה:

"בְּאַרְצוֹת הַסִּפְרוּת לוֹחֲמִים בְּעֵטִים

לְעִתִּים בְּעֵטִים נוֹבְעִים

מֵהֶם זוֹרֵם דָּם כָּחֹל וְשָׁחֹר

וְרַק תִּקּוּנִים קְטַנִּים נַעֲשִׂים בְּאָדֹם". עמוד 105.

אין הוא מוותר על הייעוד ועל השליחות שלקח על עצמו, כי זו דרכו למצוא ולחזק את נקודת הזהות העצמית. וכך שוזר זאת המשורר בשיר שיש בו שילוב של ייעוד ותחושת חורבן.

"... הוּא נוֹלַד מְחֻיָּב לִדְבַר נְבוּאָה

לַדּוֹר שֶׁשָּׂרַד

שׂוֹרֵד

לַדּוֹר שֶׁיָּבוֹא

וְאוּלַי יִשְׂרֹד.". עמוד 136.

ההתייחסות לשפת השיר, זכתה לביטוי גם בספריו הקודמים של מנחם פאלק - וראיית השפה כנתיב גאולה מאפיינת רבים משיריו. הנה, לדוגמה, קטע מתוך שיר שלו ב"רוכסנים של סתָו".

נצטט כאן את סיומו של השיר "לטוב ולמוטב":

כִּמְעַט לְכָל שִׁיר יֵשׁ סוֹף

בּוֹ מַשְׁאִיר הַמּוֹלִיד אֶת חוֹתָמוֹ

אִם כֹּחוֹ עָמַד לוֹ,

וָלֹא,

יָקוּמוּ הַמִּלִּים מִתַּרְדֵּמַת הַהֲוָיָה

וְיִקְבְּעוּ אֶת גּוֹרָלָן".

המסע הזה חושף עולם של סדקים ושברים, ומתברר, שכְּכל שהוא מנסה להבין היכן קווי ההגנה האחרונים בעולם כה מתפורר, מתברר לו עומק ההתרסקות: גם אשליית

האהבה המלאה, גם אשליית האושר האינסופי, כל זה הולך ומאבד את בסיסי הוודאות. אין מרפא בעולם האהבה והחלום.

דמות האישה במסע הזה נחשפת כסוג של לילית, שחיה את עולם האהבה כשהיא לעצמה, נאחזת במושג האהבה כעוגן בלי קשר לגבר האוהב.

"נָשִׁים הֵן נְסִיכוֹת קְטַנּוֹת

הֵן אוֹהֲבוֹת לֶאֱהֹב אֶת

מֻשַּׂג הָאַהֲבָה" - עמוד 148.

בעולם כזה קשה לו לסמוך על הוודאות שלה, בעיניו היא שבר כְּלי שאֵין לבטוח בו:

"אִשָּׁה הִיא שֶׁבֶר כְּלִי

אַחַת לְכַמָּה זְמַן

וְהַדֶּבֶק לֹא מוֹעִיל בֵּין הַתְּקוּפוֹת.".

ומה פלא שהשיר מסתיים במילים:

"כֵּלִים שְׁלוּבִים,

כֵּלִים שְׁבוּרִים.".

הניסיון לראות באהבה מחוז ודאות, חוף מבטחים - כל זה מתנפץ אל סלעי המציאות הקיומית. הכלים השלובים בינו לבינה, גם הם לא יבטיחו לו דרך לבטא את התמורות, לשאת את ההתפוררות של היקום.

בשלבי הכאוס, בעיצומו של הערעור של יסודות החברה, שואל את עצמו המשורר:

"וַאֲנִי חוֹשֵׁב לְעִתִּים מַה נָכוֹן

עָבָר אוֹ סֵדֶר חָדָשׁ" - עמוד 157.

בספרי שיריו יש למנחם פאלק מוטיבים הלקוחים מתוך המסע להכרת הקיום, להבין את מסתרי היקום והחברה האנושית. לדוגמה, ב"רוכסנים של סתו" - הוא נותן לכך ביטוי בצורה מובהקת.

הדיון במהות האנושיות, במהות העולם, מבקש להבין את החברה האנושית כמכלול. הספר עצמו פותח, כפי שכבר צוין בשיר "רוכסנים". שיר זה שיר מתאר מלצרית, שנפרדת בזה אחר זה מכל הדברים החשובים לה. שוב אנו צופים במחזה שכל כולו התרסקות. פרידה טוטאלית, בכל ההיבטים, ובכל המצבים באשמת האנשים הקרובים לליבה, אנשים שנתה אמונה בהם. בדרך סיפורית, בתמונות מחיי היומיום, כך מתגלה גודל השבר.

תמונות אלה מחיי השגרה ועולם החולין, הן סוג של אלגוריה. הן חושפות את מצב המשורר. הוא מנסה לפרוק מעליו שברי כלים, כדי להגיע לליבּה האנושית, לעיקרי הרוח והתובנה.

בספרים שונים שלו, עשה זאת מנחם פאלק באמצעות בניית מיתוסים, שייתנו לכל הקורה צביון של משל ונמשל, אגדות שתהיינה ביטוי לעולם האקטואלי. בספר "מסעותיו של פגסוס" - הפליא מנחם להשתמש במיתוסים כדי להבין את המציאות.

מנחם פאלק יצר באותו ספר שירה אווירה של מיתוס מודרני. בשירתו המיתית בנה המשורר עולם רוח נישָׂא מעל, הנשען על מיתולוגיות זרות. באותה שירה ידע מנחם פאלק לשלב רבדים של תרבות יהודית ומדרשים יהודית, כדרך לבנות עולם נפשי חדש.

אינדיקציה ראשונה לכך קיבלנו בתחילת המסע של פגסוס בתיאור תולדותיו של הגיבור מנדון. המשורר יצר ביוגרפיה אגדית שהופיעה על גב העטיפה - וכך הפכו כל שירי הקובץ לחלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה המיוחדת, שעוצבה בספר. לכל זאת הוסיף המשורר הקדמה הממוקמת לפני האפילוג, כדי לחשוף את הצופן של המסע.

הנה כי כן, יש למשורר נטייה לעצב את ספרי שיריו במבנה של דרמה יוונית ולכלול שם אפילוג ופרולוג, עד להתרה המיוחלת. גם בספר השירה החדש אנו במסע מתמיד, מסע שלעתים יש בו רגעים מצמררים, מסע להכרת השברים, מסע בתוך חלקי יקום מתפוררים, כאילו כדי להאיר את העצמות היבשות ולהחיות אותן.

שירת המשורר הנפרשת דרך השערים השונים היא תיאור פואֶטי של עולם בסחרחרת, עולם שמאבד את המצפן שלו - ומשורר שמנסה לחשוף את האמת ולחפש פשר ופתרון.

הספר מתחיל בפרולוג, וכל השירה היא סוג של דרמה. המבנה הזה של פרולוג ודרמה, מאפיין את הטרגדיה היוונית, וכאן אנו נסחפים שיר אחר שיר כדי לחזות בַּסבל, בבני אנוש מושפלים לנוכח המשבר, וככל טרגדיה הנתיב מוביל לקתרזיס. שילוב של פחד מן הבָּאות וחֶמלה על הסוֹבלים.

סגנון הכתיבה של המשורר מחובר לזמן ולמקום - ובד בבד הוא משוטט במציאות של חלום. הוא מנסה להבין מה השינויים שעוברים עליו ועל העולם - כדי למצוא נקודת עוגן לזהות שלו, נקודה ארכימדית שתוכל לתת לו אחיזה ומשענת במציאות שמתנודדת כקרוסלה.

השירים מתארים תמונות מעולם ההווה, ודווקא באמצעות התיאורים של שוּלי החיים, העלאה כביכול מקרית של פרטים טריוויאליים, דווקא משולי הכביש אנו מטפסים למעלה. ההיצרפות בשגרה האפורה ובעולם השוליים מובילה לעילוי, התעלות לתובנות גבוהות יותר. זו דרכו של המשורר להאיר את הצֳרי והרפואה שניבטים דרך עולם החולי, והשירה היא שביל רוחני להעלות את הביבים והסבל לדרגות של הארה והתפכחות. תיאור הרגשות ועולם הנפש לקוח מעולם של עכשיו, ויש ראייה לעומק: הדימויים לקוחים מעולם השינה והעֵרות. זו דרכו להציג קריאת כיוון רוחנית: להאיר את עינינו כיצד להגשים חלומות, מדוע החזון המיוחל מתרסק, כיצד לצאת לדרך חדשה.

הוא כותב:

"מַה נָחוּץ כְּדֵי לְהֵרָדֵם

עִם בּוֹא הַחֹשֶׁךְ?" עמוד 83.

כאן מתוארת מציאות חולין, ובעקבותיה באים דברי הסיכום. כאן מוצגים זה מול זה: החלום ושברו, ואולי גם השלמה עם אובדן החלום:

"מַה צָרִיךְ כְּדֵי לַחְלֹם?

שַׁלְוָה לְהֵרָדֵם

וּלְוַתֵּר עַל חֲלוֹמוֹת שֶׁטִּיבָם

לֹא לְהִתְגַּשֵּׁם".