סיפור לקראת חג השבועות הבא עלינו לטובה, עם לקח אקטואלי. הגאון ר' אליהו מווילנא ישב ולמד תיקון ליל שבועות: מקרא, משנה, גמרא, אגדה, זוהר. לידו ישב תלמידו, המגיד מדובנה, ר' יעקב קרנץ, ולמד מסכת ביצה - המסכת הקלה ביותר בתלמוד, העוסקת בדיני יום טוב. שאל אותו הגאון: יעקב חביבי, מדוע אינך לומד תיקון ליל שבועות כנהוג?

השיב המגיד, כדרכו, במשל. כפרי הגיע לראשונה בחייו לעיר הגדולה וטייל מוקסם ברחובותיה. חלף האיש ליד חנות בגדים וראה פלא: חלון ראווה מלא מכל טוב, וקונים רבים נכנסים ויוצאים. אמר הכפרי לעצמו: עכשיו אני יודע למה החנות הזאת מצליחה ושלי נכשלת! שב לכפרו ועיצב חלון ראווה משלו. נכנסה אישה אחת ושאלה: האם יש לך בכחול את השמלה האדומה שראיתי? השיב המוכר: לא, יש לי רק אחת. נכנסה אחת וביקשה את החצאית שבחלון, אך במידה 42. השיב הכפרי: יש לי רק במידה 40.

מובן, שעסקיו הלכו מדחי לדחי - והוא לא יכול היה להבין מדוע: הרי בעיר הגדולה זה עבד כל כך טוב! הלך לחכם הכפר, והלה חייך והסביר: בעיר הגדולה, חלון הראווה הוא רק דוגמה למה שיש במחסן. אבל אתה שמת את הכל בחלון הראווה, וכאשר אין סחורה במחסן - אין שום תועלת בחלון הראווה.

הוא הדין אצלי. - הסביר המגיד - מורי ורבי ישב ולמד כל השנה, וכעת ביכולתו להציג בפני הבורא את חלון הראווה שלו: דוגמה מזה ודוגמה מההוא. אבל אני - המחסן שלי ריק, אז מה יש לי להראות? מוטב שאמלא במעט את המחסן הריק.

לעקוף את הביקורת המקצועית

הנמשל האקטואלי שלנו מופנה לרוני אלשיך. יפה מאוד שתוסיף למשטרה 70 דוברים. יפה מאוד שתעסיק בסך-הכל 170 איש בדוברות. יפה מאוד שתשכור יחצ"נים חיצוניים ב-800,000 שקל, בנוסף ל-400,000 שקל שכבר משולמים (אגב, בשני המקרים ללא מכרז). אבל מה תראה? מה יש לך במחסן, מעבר לחלון הראווה?

אולי 70 הדוברים הנוספים ינסחו עוד הודעות עמומות וחלקיות כמו בפרשת מעונות ראש הממשלה. אולי צריך 170 איש ב"חטיבת הדוברות והאוכלוסייה" כדי לא לפרסם את תמונתו של המחבל המבוקש נשאת מלחם וכדי לא לפרסם את תמונתו של הרוצח המבוקש יאן גבריאלוב. אולי היח"צנים החיצוניים יסבירו לנו מדוע אתה מקדם קצינים כושלים, מדוע אתה משאיר בשירות קצינים שסרחו, מדוע אתה מהלל קצין שסטה מדרך הישר.

הארץ, שחשף (יום ד', 1.6.16) את התוכנית של אלשיך, ידע גם לספר, שחלק ניכר מן הדוברים החדשים יעסקו בניו מדיה. הם "יעבדו ברשתות החברתיות ויאתרו כתבות שפוגעות במשטרה או מותחות עליה ביקורת, וינסו לנהל שיח עם הטוקבקיסטים". ואני חשבתי לתומי, שמוטב ש-70 האיש הללו ייצאו לשטח ויבדקו האם יש בסיס לטרוניות ולביקורת. ואני חשבתי לתומי, שמוטב להשקיע את המשאבים בתיקון הליקויים ולא בטיוח שלהם.

ייתכן שהמטרה האמיתית של אלשיך שונה: לעקוף את התקשורת המקצועית, זו שמותחת ביקורת קשה עליו ועל הארגון שבראשו הוא עומד, ולפנות הישר לציבור. במילים אחרות: במקום להתמודד עם ביקורת של מביני עניין, לנסות ולמכור את ההסברים - ואולי את הבלופים - במישרין לציבור שלא בדיוק מבין את המונחים ולא מכיר את העובדות.

השתכר מהאפשרות לדבר

אולי יש כאן עוד גורם. לא מעט אנשים שמגיעים מתפקידים שבהם אסור היה להם לדבר לתפקידים בהם מותר להם לדבר, לוקים בדברת ממארת. כך היו יעקב פרי ומאיר דגן, כך היה מיכה לינדנשטראוס, כך מתנהג יוסף שפירא. ייתכן שגם אלשיך השתכר מהאפשרות לדבר, אחרי שנים רבות של שתיקה בשב"כ.

השאלה הגדולה היא, איך כל זה מסתדר עם רצונו - המוצדק לגמרי - של אלשיך להתנער ממורשתו הכושלת של יוחנן דנינו. הלה ניפח את חטיבת הדוברות לממדיה הנוכחיים, מה שממש לא עזר לתדמית המשטרה. כי כאשר עבריינים יורים זה על זה ברחובה של עיר, לא יעזרו 100 דוברים וגם לא 1,000. כי כאשר ניצבים מבצעים עבירות תנועה, מטייחים אותן ולא נענשים - לא יעזרו שתי חטיבות "דוברות ואוכלוסייה". כי כאשר שוטרים בכל הדרגות, מסיירי תנועה ועד מפקדי מחוזות, מבצעים עבירות מין - לא יעזרו יחצ"נים חיצוניים גם ב-8 מיליון שקל.

אלשיך מדבר על החזרת אמון הציבור במשטרה, והוא צודק. בלי אמון כזה, אין למשטרה תקומה. בלי אמון כזה, האזרח לא יזעיק שוטר לעזרתו. בלי אמון כזה, האזרח יטול את החוק לידיו. אלא שהדרך להשבת האמון אינה עוברת במילים אלא במעשים. לא בייפוי המציאות אלא בשינוי שלה. לא בדוברים במטה הארצי אלא בשוטרים ברחובות. שמלת הערב המפוארת ביותר בחלון הראווה, אינה יכולה לכסות את ריקנותו של המחסן.