גם
עמוס הראל, בפרשנותו ב
הארץ, מתפלא לא רק על הפתיל המוארך שליברמן מתחדש, ומתהדר בו, אלא גם על הצהרות המדיניות הפייסניות שלו, שמעידות על מוח רציונלי מאחורי העיניים היוקדות והבולטות.
על-פי הראל, הוא כבר לא מאיים לחסל את
איסמעיל הנייה: לגדי איזנקוט הוא מושיט יד מפויסת, בכדי לא לשדר ש"בעל הבית השתגע" בתוך המטכ"ל; הוא עורך חפיפה מסודרת עם משה יעלון, כי מסיפורי בוגי, כנראה, אפשר ללמוד משהו על "איך לנהל מטכ"ל"; הוא יסביר פנים יפות לאובמה, וכולנו נקבל פרס על הסבלנות המשתלמת הזו, בדמות סיוע ביטחוני נדיב לעוד עשור.
ליברמן אינו היחידי שירד מן העץ שלו, לפי ורטר: גם
נפתלי בנט, שרצה מזכיר צבאי לקבינט הביטחוני, התפשר על השארת המצב כמות שהוא (במסווה של "עמידה על העקרונות"), הכל בתיווך יעקוב ליצמן; אז כן, יש ועדת בדיקה ברשות האלוף (מיל.)
יעקוב עמידרור המקורב לנתניהו. וכולנו יודעים מה שוות ועדות בדיקה ומה אפשר לעשות עם הנייר שעליו כתובות המסקנות שלהן.
אם כבר דנים בעצים לרדת/לעלות עליהם, הראל אינו מאמין ברצינות "הזדמנויות השלום" שאורבות בפתח, ולשיטתו, זה רק עץ נוסף של בוז'י (
יצחק הרצוג) לטפס ממנו היישר אל כסא בממשלה; הרי היו הבטחות סרק לשלום גם ב 2012, עם אפיזודה קצרצורת של צירוף
שאול מופז, הוא מזכיר לנו, והכל התמסמס.
ירידה מן העצים היא משתלמת, מסיק הראל: הרי ח"כ
צחי הנגבי, שטיהר את ביבי ממחדלי "צוק איתן" הוא שר עכשיו. בלי תיק, זה לא נורא. הרי אין מספיק תיקים לחלק כשולם צמודים לחזה של ביבי. אבל שר, עדיין. מצבו טוב בהרבה ממצבו של בוז'י, שעדיין לא שם, אבל מגולל בזפת ובנוצות, בנתיים, בתוך המפלגה שלו (ראה ערך
סתיו שפיר,
שלי יחימוביץ' ואבי ניסקורן).
הראל סונט בהנגבי: "טענה שהטיפול במנהרות לא היה כשל יוצא דופן משולה לטיעון — שבוודאי יצוף מחדש בעוד כחודש, ביום השנה העשירי למלחמה — שלפיו מלחמת לבנון השנייה הייתה בעצם הצלחה צבאית ומדינית מסחררת". "אם תתרגש על ישראל מלחמה", מסכם הראל, "זה מתכון לצרות".
