ה"דעות" של ידיעות אחרונות

מפעם לפעם אני מעיין במדור "דעות" של העיתון ידיעות אחרונות. עיתון זה הוא אחת הדוגמאות המובהקות לעיתון מגויס בישראל, והדבר משתקף כמעט בכל עמוד, בכול מדור וממבנה ותכולת העיתון בכללותו; המדור "דעות" אינו יוצא מן הכלל בעניין זה. בכל מדור מופיעים חמישה עד ששה מאמרים קצרים, בדרך כלל של חוג כותבים קבוע. מכאן גם נקל לשער לאחר קריאת כותרת המאמר, מה בקרוב רב יהיה תוכנו. לפעמים יש יוצאים מן הכלל, שכמובן מעידים על הכלל.

הפעם עיינתי בגיליון יום ב', 13.6.16, ששב וביסס את התיזה האמורה לעיל לגבי המדור "דעות" ותפקידו העיתונאי "בידיעות אחרונות". 3 מ-5 המאמרים עוסקים בנושאים הבנאליים של חיינו: קצבת הזקנה (שרי מקובר-בלינקוב), הצורך להתגייס למעורבות פוליטית ולהתפקד למפלגות הנכונות בכדי להחליף את הימין בשלטון (גלעד שרון) והטרור "הסתמי" והרצחני מבית מדרשו של האיסלאם הפונדמנטליסטי (בן-דרור ימיני) - הכל כצפוי. לכל אחד משני המאמרים האחרים: "ראש הממשלה הבא" (נחום ברנע) ו"התנפצה האשליה" (שלומי לאופר), אני רוצה ליחד מספר משפטים.

ברנע, כדרכו, עוסק בתקוות או באשליות לגבי הסיכויים להחליף את נתניהו כראש ממשלה בעגלה ובזמן קריב, וכדרכו הוא טועה. ברנע מאמץ לעצמו הפעם פרדיגמה קונסטרוקטיביסטית בנוסח הנשיא אובמה (לא מחליפים "אלוהים"¹) ורוקם סביבה עלילה עתידית. עיקר העלילה הוא שאם נאמר את הדברים מספיק פעמים, אם נתקוף בהתמדה את ראש הממשלה בקלה כבחמורה, אם נתיש את הציבור בסיפורים על האיש ומשפחתו ונאמץ את הנחת הקונסטרוקטיביזם, תקווה חזקה מספיק, בסופו של יום, גם תממש את עצמה - ולא אלמן יהיה ישראל. לחיזוק הטיעון הוא מביא את ההיסטוריה הישראלית מימין ומשמאל - ראשי ממשלה חזקים וחלשים, מקובלים מאוד ומקובלים פחות ומראה שסוף ה"גנב" לתליה - כך או אחרת. ברנע מודה שבחלק מהמקרים היו אלה נסיבות טבעיות כבמקרה של אשכול או שרון, או משברים פוליטיים כבמקרה בן-גורין, שהביאו לשינוי; ולפעמים היו אלה "סתם" תהליכים דמוקרטיים קונבנציונליים.

אולם, יש מקרים שבהם צריך לעזור לתהליכים הטבעיים להתממש או להתרחש. אפשר לעשות זאת כאשר מוצצים את לשדו של ראש הממשלה כבמקרה בגין במלחמת לבנון הראשונה, ואפשר לעשות זאת כאשר "מתחשבנים" עם ראש הממשלה, מתישים אותו ומסייעים לנסיבות "הטבעיות" לעשות את שלהן. (כזכור, בגין היה חולה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, והותש לא מעט בגין מחלתו). דא עקא שנתניהו "בחור" בריא, פוליטיקאי מחונן, ואדם שנלחם על השרדותו הפוליטית בכשרון רב - לא ברנע האיש שיתייאש מכך. הוא מאמין, כמו מחבלי האיסלאם הפונדמנטליסטי, במלחמת התשה ובכוחן של טיפות מים המטפטפות בהתמדה לחצוב בסלע. בלשון חלקלקה ועגלגלה הוא קורא להמשך המלחמה נגד נתניהו בכל הכלים, בכל הערוצים, בכל השיטות ובהתמדה. אין מה לומר, שינאה או עבודה בשירות-השטן הם כוחות אדירים. כאשר מבודדים את כל היוצאים מן הכלל מתוך הכלל, נותרת בכלל רק התקווה של ברנע לגבי נתניהו; ונתניהו כבר הוכיח שרידות מרשימה... אחרי שקוראים את דברי ברנע, קשה הרבה יותר להאמין שברנע יודע סולידריות לאומית מהי, או שהכוח האולטימטיבי בחיי בני-האנוש הוא דווקא האהבה.

שלומי לאופר עוסק באקטואליה החשובה ביותר בימינו, במיוחד בחוגים המתקדמים של השמאל ההזוי - זכויות הקהילה הגאה. הטבח באורלנדו הוא התירוץ התורן לחזרה מייגעת לדיון בנושא שנוגע במקרה הטוב לקבוצה קטנה למדי² של אזרחים כאן, שם ובעולם בכלל. באותה הזדמנות הוא מעורר, אפילו מבלי להרגיש בכך, את השאלה מדוע בחר המפגע לבצע את המהלך השטני שלו במועדון ידוע ומפורסם של הקהילה הגאה.

אין זה סוד שאצל רבים הקהילה הגאה איננה נושא חביב במיוחד משום שהיא אינה נתפסת כנורמה הרצויה או האופטימלית. רבים עוד יותר אינם מאושרים מן התופעה אבל מקבלים אותה כחלק מהמציאות האנושית ומשלימים עימה. ככל שהשקפת עולמו של אדם מגובשת יותר סביב דעה דתית או פילוסופית שקובעת עמדה לגבי הנורמה האנושית הרצויה, כך נוקשה יותר עמדתו ביחס למציאות הסותרת את השקפתו; האיסלאם בכלל והאיסלאם הפונדמנטליסטי בפרט, הן אחת ההוכחות הניצחות לעובדה זו, וגם היהדות והנצרות אינן אדישות לה. בעידן המודרני שבו אנו מבינים טוב יותר את מקורותיהן של התופעות המעצבות חברים בקהילה הגאה, יש סיבות רבות להניח לקהילה זו לנפשה ולאפשר לה לחיות את חייה מבלי להתערב בענייניה ללא סיבה טובה. אולם, גם אצל הרוב הסבור כך, השאלה שמעוררת הקהילה הגאה, באירועי ההתרסה הציבורית שהיא מחוללת מפעם לפעם, היא מהו המניע שלה לכך ולאילו תוצאות קונסטרוקטיביות היא מצפה ממדיניותה זו.

במאבקים של אמונה ואידיאולוגיה, הקצנה מחוללת הקצנה שכנגד. השמאל הדווקאיסטי, קנה את הקהילה הגאה בתמיכה הציבורית שהעניק לה, אבל גם הוליך אותה שולל. התמיכה לא ניתנה לקהילה הגאה כמחווה של שותפות גורל כי אין שותפות אמת כזו. היא ניתנה כקריאת תיגר על הסדר הקיים וכתמיכה אנרכיסטית רפלקסיבית בכל נסיון לשבשו ולהחליפו בדבר מה אחר, מבלי שהוכח שהאחר הזה טוב יותר. אנשים ששכל בקודקודם אינם אוהבים מהפכות, אבל נסחפים אליהן לפעמים ומשלמים על כך מחיר יקר. הם נוחים יותר לקבל שינויים מודרגים ורציפים, ומסוגלים להסתגל לשינויים כאלה, אם לא בקלות אזי בליווית "כאבי-בטן" נסבלים.

יתכן שחדירה לתודעה צבורית אטומה על עובדת קיומה של קהילה אנושית להט"בית על מאפייניה ושונויותיה, חייבה בראשית הדרך גם הפגנות וגם יציאה לרחובות באופנים שונים. שינוי במעמדה החוקי והתודעתי של קהילה זו בציבור חייבה להציב בפניו מראה שבה משתקפות תגובותיו הבלתי סבירות לתופעה שהיא עובדת חיים, למגבלותיה וצרכיה. לדעתי, מטרה זו ברמת התודעה הושגה כבר לפחות במערב הדמוקרטי. המשך הנסיון להציב נושא זה באופן הפגנתי ומתריס במרכז השיח הציבורי עשוי להשיג דווקא תוצאות הפוכות לאלה שאליהן שואפת הקהילה להט"בית, במיוחד בקהילות סגורות ושמרניות. הואיל ורוב הציבור מקבל את עובדת קיומה אבל לא שמח לקראתה, מוטב לקהילה להתחיל לקפל את דגלי המחאה וההתרסה ולעבור לסגנון חיים נורמליים התואמים את רצונותיו או צרכיו.

בוודאי שאינני מצדיק אלימות נגד הקהילה הלהט"בית, לא כזו שהייתה בירושלים או בת"א ולא כזו שהייתה באורלנדו או בכל מקום אחר. אבל אני כן מציע לחזור ולבחון את הפוליטיקה שנוקטת הקהילה הלהט"בית, קבל כלל החברה שבתוכה היא חיה, כמעשה של שיקול דעת ובחירה מרצון. יהיה מצער אם האירועים האחרונים יתפרשו במקום כסימני מצוקה, כתמריצים להצתתה של "מלחמת עולם" בין קהילות, שברור מראש, לדעתי, מה תהיה תוצאתה אם תצא מתחומי השליטה הרציונלית.

הפשע באורלנדו הוא פשע-שנאה נגד בני אדם באשר הם ויש לראותו ככזה ולטפל בו ככזה. לכל פשע שנאה "הסיבות לכאורה" שלו. כל הנושאים הטעונים טיפול או תיקון בחברה, בין אם הם נוגעים לקהילה הגאה ובין אם לכל מיעוט אחר בחברה, חייבים להיות מטופלים באותו אופן: המענה לקיפוח הוא תיקון המעלים את הקיפוח. חלק מהתיקון כולל שוויון וסטנדרטיזציה בהתייחסות, בהתנהגות, בטיפול המוסדי, בשיח הציבורי ובכל מסגרת התייחסות אחרת ויפה שעה אחת קודם. זו התרופה הטובה ביותר לדעתי גם לחיכוך הקיים בחברה בשאלת הקהילה הלהט"בית.