|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מי רצה להחליף את ביבי ולא קיבל?
|
ברק רביד מתמקד בנאומים של משה יעלון ושל אהוד ברק בכנס הרצליה ● תקוותו היא שמישהו יעצור את הזוועה הזו שנקראת ביבי
|
|
|
|
בוגי. אולי יעצור את הזוועה ששמה ביבי [צילום: AP/Matthias Schrader]
|
|
|
|
|
גם ברק רביד בחר, כמו יוסי ורטר, לסקר הנואמים של כנס הרצליה, וגם הוא בחר להתמקד בשני שרי הביטחון לשעבר: אהוד ברק ובוגי (משה יעלון): שניהם שירתו תחת בנימין נתניהו, שניהם תמכו במדיניות ממשלתו כל עוד חסו תחת כנפיו, ושניהם מזגזגים, כעת, כשהם רוצים להחליף את ביבי שנגרר ע"י הימין המשיחי והקיצוני, בימין מרכז עם נגיעות וטפטופים של שמאל מרכז. האם הם יצליחו, לשיטת ברק רביד? תלוי במוטיבציה הכללית בציבור להפיל את ביבי. הביקורת של אנשי ביטחון/אנשי שמאל מרכז או ימין מתון על ביבי, אינה נחתלם של בוגי או אהוד ברק בלבד, או כפי שטוען רביד: ברק ויעלון, רמטכ"לים לשעבר שכיהנו שניהם כשרי ביטחון בממשלות נתניהו השונות בשבע השנים האחרונות, הצטרפו לשורה ארוכה של בכירים לשעבר במערכת הביטחון, כמו ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, ראש המוסד המנוח מאיר דגן ואפילו הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר שאול מופז, שיצאו מאז שנת 2009 בפומבי נגד נתניהו וטענו כי הוא גורם נזק חמור למדינה ומסכן את עתידה. אז עכשיו נשאר רק להתפלל עם עיתונות השמאל, המרכז, ואפילו הימין המתון, שלאחר עשור בשלטון (לא ברציפות), ביבי יפנה את עצמו למנהיג שלכל הפחות לא יגרום לנזקים. |
| תאריך:
|
17/06/16
|
|
|
עודכן:
|
17/06/16
|
|
ענבל בר-און
|
|
מי רצה להחליף את ביבי ולא קיבל?
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
באום
|
17/06/16 20:47
|
|
הטור של יוסי ורטר פותח בהצהרה של בוגי (משה יעלון) ושל אהוד ברק, כי בכוונתם להתמודד על הנהגת המדינה. כמדובר בברק, ורטר סבור כי מדובר בבדיחה. אבל גם בוגי אינו תם לב: מדובר בשני שר ביטחון לשעבר בממשלות בנימין נתניהו, אשר לא פצו פיהם תחת גפנו ותחת תאנתו, ורק כשנבעטו, הם נזכרו בביקורת. בעולם המשפט קוראים לזה "עדות כבושה"; בעולם האמיתי קוראים לזה "עכשיו נזכרים?". הם לא רק כובשים עדויות, אלא גם מזגזגים. שניהם סברו כי האיום האירני הוא ה-איום בהא הידיעה על מדינת ישראל. כשהם לוטשים עיניים להנהגה, וכשהישבן שלהם מתגעגע לכסא, הם משנים גרסה. הזגזוג חוגג.
|
|
|
|
|
אני חייבת להודות, שאת הטור האחרון של קלמן ליבסקינד במעריב, אשר מתייחס לנאום "ארבעת השבטים" של ליבסקינד, קראתי פעורת פה. ובהסכמה. קלמן ליבסקינד מסכם את טורו באלו המילים, שאין לי אלא להסכים עימן:
|
|
|
|
|
שלמה שמיר, ממעריב בטורו מניו-יורק, מנתח את תוצאות הביניים של הבחירות בארצות הברית, שהרי עכשיו כבר ברור לכל שהמאבק הינו בין קלינטון לבין טראמפ. איכשהו, ציפיתי לאמירה חדה של שמיר על השפעת הטבח באורולנדו, על האמירות הפוליטיות של המתמודדים (כפי שעשתה קרולין גליק בטורה המצוין), אך נכזבתי:
|
|
|
|
|
גם אריה אלדד מצטרף לשורת הכתבים, אשר מסכמים, בדיעבד של עשור, את מלחמת לבנון השנייה. אלדד סבור כי יתרונה היחיד של המלחמה הוא שהיא מנעה את תוכנית ההתכנסות, היינו, הקמת מדינה פלשתינית בלב הארץ, משאת ליבו של אהוד אולמרט. הוא לא מסכים עם כותבים אחרים (כגון בן כספית) כי המלחמה גרמה להרתעה, ולשיטתו, העובדה שחיזבאללה הפסיק לנשוף לנו בעורף בשנים האחרונות, קשורה להתעסקות שלו עם סוריה (אבל מצד שני, כספית מזכיר לנו שחיזבאללה נותן לנו שקט כבר עשור, והעניין הסורי נמשך אך ורק חמש שנים).
|
|
|
|
|
קרולין גליק עוסקת בחוסר הרצון של הבריטים להיכנס לאיחוד האירופי, וזאת משום שאירופה, לשיטת גליק, כבר אינה אירופה, אלא Eurobia - ערב-אירופה. היא מאשימה את מנהיגי האירופים, אשר תרבות הפוליטיקלי קורקט שלהם אינה מאפשרת להטיל כל דופי במוסלמים, חרף מתקפות הטרור הרבות, בפריז ובארצות הברית כאחד. היא מצטטת שיחה שנקלטה בטעות במיקרופון בין מרק צוקרברג לבין אנג'לה מרקל, לגבי הצורך לצנזר בפייסבוק דפים הקוראים לחסימת הגירת מוסלמים.
|
|
|
|
|
