פרופ' ישי רוזן-צבי בוחר להגיב במאמרו ב
הארץ למאמר, משבוע שעבר, של
גדי טאוב; מאמרו של טאוב מבקר את השמאל המנוכר, המתבדל, הטהרני, זה שמטיף השכם והערב לנוכח אי-המוסריות של ישראל, כאשר מטרתו אינו להוביל את ישראל אלא להתנכר לה ולתרום לבידודה הבינלאומי:
המאמר של גדי טאוב שלל מכל וכל את ההשוואה של ישראל דהיום לגרמניה הנאצית של שנות השלושים (בעקבות דבריו של אלוף
יאיר גולן), אך פרופ' ישי רוזן-צבי, בתגובה, אומר שישנן כמה נקודות דמיון שיש להשית את תשומת הלב אליהן:
לשיטתו, תקשורת של פודלים, המון מתלהם ומוסת, ממשלה שונאת דמוקרטיה (ראו מאמריו של
בן כספית לפירוט והרחבה), ושומרי סף מסורסים, יוצרים יחד תמהיל שיש בינו לבין מה שאירע בתקופות שחורות בהיסטוריה, יותר משמץ של דמיון; לשיטתו, השוואה אינה חייבת להיות ברמה של "אחד לאחד", אלא די בדמיון כלשהוא: אם לא נלמד מן ההיסטוריה, לא נוכל לתקן את הטעון תיקון.
הוא כותב:
"על הגל הזה רוכבת בכישרון ממשלת ישראל: שליטה הולכת וחונקת באמצעי התקשורת, מינוי עושי דברה לתפקידים הרגישים ביותר, ממפכ"ל המשטרה ועד היועץ משפטי, ומאבק גלוי בבית המשפט. הממשלה הקיצונית ביותר בתולדות האומה, שבראשה אדם הסולד מן הדמוקרטיה ולצדו שר ביטחון טרנספריסט.
החיבור הזה מסוכן מאין כמותו. לא צריך לנבא זאת — די להביט מסביב, בחוקים קוברי הדמוקרטיה (זכותו של רוב לסלק מיעוט מהפרלמנט, סימון עמותות שמאל, הצהרות נאמנות) שעוברים בכנסת ואין פוצה פה ומצפצף; בגזענות הממוסדת של השלטון וזרועותיו (ערבים נעצרים ונכלאים על סטטוסים בפייסבוק, בעוד שסיסמת "מוות לערבים" היא מטבע עובר לסוחר בעולם הווירטואלי ומחוצה לו). כל מי שמגדל ילדים במערכת החינוך יודע כי הגזענות היא הנורמליות שלנו, האוויר שאנו נושמים. שוב ושוב מחדירים בנו שאנחנו, ורק אנחנו, הקורבנות, מאז ולתמיד. העיקר שלא נתפנה לראות אלפי אנשים נדחסים כבקר בין גדרות קלנדיה בארבע בבוקר, כל בוקר".
המאמר של ישי רוזן צבי מעלה את היחס העדין בין שני עמים, אשר שניהם קורבנות ומקרבנים. אין ספק כי הכיבוש הוא סיר לחץ עבור הפלשתינים, אך לא בטוח, בהכרח, שהקורבנות שלנו, הישראלים, היא בהכרח סתמית: בהחלט ייתכן מצב של קורבן (הפלשתינים) שהוא גם מקרבן: מה עם ההסתה השיטתית ברשות הפלשתינית? עם הפיגועים? מה עם ספרי הלימוד ברשות הפלשתינית אשר מתעלמים לחלוטין מקיומנו, ומזכותנו, גם אם חלקית יחסית - על הארץ הזו?
דומה כי לא ניתן להתייחס לישראל כמקרבן הטוטלי, יש כאן מצב דואלי שבו המקרבן הוא גם הקורבן: ה BDS נסמך על תפיסות אנטישמיות עתיקות יומין. דומה כי השמאל הרדיקלי בוחר בראייה חד-צדדית, כאשר בפועל המציאות מורכבת בהרבה, ויש לשים לב לניו-אנסים.
