הַחמירו את הקריטריונים אומרים שהדריסה הקטלנית במסעדה בתל אביב, עקב התקפת לב של הנהג, הייתה גזירה משמיים, וכי אין מה לעשות נגדה. האומנם?!
דומה שהתייחסות כזאת לתאונות דרכים היא הרת אסון. למרבה הצער הנהג החולה לא לבד. לא מכבר פורסם שנהג קשיש בעל הפרעות ראייה גרם אף הוא לתאונה חמורה. ההיסטוריה התעבורתית ידעה לא מעט תאונות על הכביש בעקבות מחלת הנהג.
כנגד האנשים הפסימיים המרימים ידיים מול התופעה יש לי חדשות בשבילכם. הפתרון הוא, איך לא, החמרת הקריטריונים הרפואיים לרישוי נהיגה ועריכת בדיקות תקופתיות תכופות. יתרה מכך, על הרופאים לדווח אוטומטית ל
משרד התחבורה על מחלות נהגים שעלולות להיות קטלניות בכביש, כדי לשלול את רישיונם. נכון, אולי יהיו עוד כמה נהגים מאוכזבים. אולם מנגד יינצלו חייהם של רבים אחרים, ובכללם הנהגים (כזכור במסעדה אף הנהג החולה נהרג).
ובא לדרכי ציון גואל.
די לכניעה העובדה שלאחרונה התקיימה תפילה רפורמית מעורבת של נשים וגברים בליבו של האתר המקודש ביותר לעם היהודי - הכותל המערבי - אומרת דרשני.
היכן היו השוטרים? מדוע לא אכפו את החוק האוסר על כך ברחבת הכותל המרכזית? ואיך זה שמלבד מחאה ספונטנית של קומץ מתפללים, לא הייתה כל תגובה ממסדית בנושא? ומה הועילה הקצאת רחבה מיוחדת לרפורמים בעלוּת של מיליוני שקלים, כאשר הם אינם מסתפקים בכך ורומסים את החוק ברגל גסה (תרתי משמע)?
נראה שאִם נותנים לרפורמים את האצבע, הם רוצים את כל היד, ועוד זרועם נטויה. בהפוך על הפוך, כל כניעה נוספת - בכותל, במקוואות, בתיקצוב וכדומה - גוררת עימה כניעות נוספות מצד הממסד והכרה רשמית בהם, שרק מגבירות את עבריינותם נגד החוק ואת רמיסת ההלכה, שהופכת ממש לבדיחה. די לכניעה!
בכייה לדורות הצעת החוק של 'יש עתיד' (איך לא) להתיר תחבורה ציבורית מצומצמת בשבת עלולה להיות בכייה לדורות לעם היהודי ולמדינת ישראל.
מאז ומתמיד שמירת שבת ממלכתית בישראל הייתה סמל לשמירה על הצביון הלאומי של המדינה כמדינה יהודית. במסגרת זו חוקק חוק שעות עבודה ומנוחה, לפיו כל העסקים ומשרדי הממשלה שובתים בשבת. הפרת הסטטוס-קוו תביא לאובדן נכס חשוב זה למדינה ולאובדן צביונה היהודי. לצעד זה יהיו השלכות הרסניות גם על מעמדה של ישראל בתפוצות כמי שמשמשת זרקור ליהודי העולם ושאליה עיניהם נשואות כמוקד עלייה והגשמת שאיפות לאומיות ודתיות.
יתרה מכך, פריצת הטאבו בנושא תחילה במתכונת מצומצמת (כי ברור ליוזמי החוק שדרישה להפעלת תחבורה מוחלטת בשבת תיתקל בהתנגדות מיידית מצד תומכי השבת ותעורר סערה ציבורית מיותרת) ללא ספק תגרום חלילה לפריצת חומות השבת לחלוטין, שהפסקת התחבורה היא לה לסמל, ובהדרגה תסלול את הדרך להפעלתה המלאה. רְאו מה קרה בפתיחת הקניונים בשבת. זה התחיל בקטנה, וכיום הגבולות נפרצו לגמרי. זיכרו: כמיטב המסורת יותר משישראל שמרו על השבת, השבת שמרה עליהם.
הטבלה משקרת? הנתונים על הגירושים, שפורסמו לאחרונה על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מפתיעים ביותר. עד כה ידענו שכל זוג שלישי מתגרש בארצנו הקטנטונת, ואילו במדינת תל אביב כל זוג שני נכלל בסטטיסטיקה עגומה זו.
והנה הבשורה הטובה מגיעה ממחוזות הלמ"ס: רק 13%(!) מהזוגות הנשואים התגרשו בשנת 2014. ואם לא די בכך, שיאנית הגירושים לא, זו לא העיר ללא הפסקה, אלא דווקא העיר הדרומית ביותר, אילת, עם 25% שיעור גירושים. אחריה מככבות בת ים ונצרת עילית עם 20% גרושים.
אז מה קרה - האם הטבלה משקרת? ואולי הנתונים מתייחסים לזוגות נשואים כהלכה המתגרשים ברבנות. אך לעומת זאת שיעור הזוגות הפרודים, שנישאו בנישואים אזרחיים או אלטרנטיביים, או שחיו ביחד, אכן גבוה הרבה יותר. וכאן תל אביב בהחלט מובילה את הטבלה.
עוד נראה מהסקר, שהחרדים מתגרשים הרבה פחות. בבני ברק התגרשו 7% בלבד (כמחצית מהממוצע הארצי). ואילו הערים אלעד, ביתר עילית ומודיעין עילית ממוקמות בתחתית הטבלה עם 3% גרושים בלבד. ועם עוּבדות, כידוע, אי-אפשר להתווכח.
בלי טובות בוגי או לא, מי שלא מושרש אידיאולוגית בארצנו הקטנטונת, ילך גם לאוגנדה מסיבות פוליטיות ואחרות. ו
רוני דניאל ובניו, שהמינוי של איווט ליברמן עושה להם את זה, כמשל לכל אותם יורדים מעקמי אף שבחרו לחיות בארץ ניכר. אין לי ארץ אחרת עבורם הוא ספק סיסמה ספק הצהרה פסימיסטית, אשר בניגוד לתפיסה האופטימית הופכת כל הזדמנות פז לכישלון.
האין הם מזכירים את האנקדוטה על אותו איש שהתלונן באוזני רבו כי ירושלים אינה מוצאת חן בעיניו. לתדהמתו הרַבה אמר לו הרב, אם עיר הקודש אינה מוצאת חן בעיניך, כנראה שאתה לא מוצא חן בעיניה. על אותו משקל, מי שלא רוצה את הארץ, ואינו חפץ ביקָרה, משמע שהארץ אינה רוצה אותו. די לקיטוּרים!
הישראלי בשחקים מי אמר שעם ישראל עני? אז אחרי שלמעלה ממיליון ישראלים בילו את חג הפסח בחו"ל - גידול של 14% לעומת אשתקד - קַבלו את מחצית עמישראל, 4 מיליון נוסעים - 4% יותר מבשנה שעברה - שיעבור את חודשי הקיץ החמים מעֵבר לים. תזכרו שמדובר בעונה, שבה מחירי הטיסות גבוהים ביותר .תוסיפו עשרות אלפי שקלים לאירוח, ותִראו את הישראלי החי חיים טובים ומפנקים. חברת השפע כבר כאן.
ועוד לא דיברנו על הרכב הצמוד (ואפילו שניים) שיש כמעט בכל בית אב בישראל, על בתי הקפה (ולא רק הקופיקס) והבילויים המלאים מפה אל פה, ואיך לא, על הטלפונים החכמים שישראל היא שיאנית הצריכה שלהם בעולם.
ריקי מחדרה (זוכרים? תשאלו את
יאיר לפיד), שטסה פעמיים בשנה, כמשל.
התעלומה נושא חטיפת ילדי תימן עם קום המדינה עלה לאחרונה שוב לכותרות, עם פרסום סיפרה החשוב של הסופרת איריס כהן בנושא.
הדמות המרכזית בפרשה היא ללא ספק, עוזי משולם, ששמו נקשר לפני כשני עשורים במאבק למען השבת ילדי תימן החטופים. למרות דרכי האלימות שנקטה כנופייתו, הראויות לכל גינוי, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שבזכות פעילותו הפרשה סירבה לרדת מסדר היום הציבורי. מתברר כי הדי הפרשה הטראגית לא פסחו גם על משפחת עטיה, תושבת ירושלים שאת סיפורה אביא הפעם.
בשני פרטים שונה סיפורה הדרמטי מ"התסריט" המקורי: עטיה היא משפחה תוניסאית ולא תימנית. מלבד זאת סיפור החטיפה של בנה התרחש בשנות הששים ולא בשנות החמישים.
מצליח עטיה, גיבור הדרמה, יליד 1961, הוא מבחינת הסטטיסטיקה אחד מתוך 4500 ילדים חטופים במדינת ישראל. למעלה ממחציתם בני העדה התימנית והשאר בני עדות שונות, אשר ההנחה היא כי בשנות החמישים והשישים נמכרו או הוברחו לאימוץ בלתי חוקי בחוץ לארץ בחסות הממסד, שרשם אותם כנפטרים, ועקבותיהם לא נודעו עד כה.
ועדות החקירה השונות, ועדת שלגי ובעקבותיה הוועדה הממלכתית, שהוקמו בניסיון לעלות על עקבותיהם של הנחטפים, הגיעו למבוי סתום ולא העלו דבר.
הכל התחיל כסיפור עליה רגיל עם התחלה מבטיחה: מצליח, תינוק יפה תואר כבן חצי שנה, בעל שיער בהיר ועיני תכלת גדולות, עלה לארץ עם הוריו וחמשת אחיו. המשפחה המורחבת, שכללה גם את הורי האב, התיישבה בבית שמש.
ביום בהיר אחד, במהלך ביקור שגרתי בתחנת טיפת חלב, גילתה האחות פטריה שצמחה על שפתו של מצליח והפריעה לו לאכול. התינוק הועבר מיד לטיפול בבית החולים 'ביקור חולים' ומשם לבית החולים הדסה עין כרם.
הייתה זו תקופת החגים, והאם, שהייתה עסוקה בהכנות בבית ובטיפול בילדיה, בחמיה ובחמותה, לא הרבתה לבקר את מצליח (דבר שעורר את חשד האחיות לגבי זהות אמו הביולוגית), ואילו האב הקפיד מדי יום לבקר את בנו בבית החולים.
בערב יום כיפור, כשהאם סוף-סוף התפנתה מעיסוקיה כדי לבקר את תינוקה, אמרה לה האחות, אשר ככל הנראה ידעה על המזימה הנרקמת מאחורי הקלעים לחטוף את הילד, לקחת את התינוק הבריא ולשחרר אותו מהר מבית החולים. אך המשרד היה כבר סגור, והאם שבה לחדר שבו שהה בנה.
באותה שעה נדהמה היא לגלות זוג בלתי מוּכר, גבר ואישה זרים המלטפים את התינוק. פשר הדבר הובהר לה מיד אחרי יום הכיפורים, בבואה להחזיר את מצליח הביתה, כאשר כרעם ביום בהיר נתבשרה על מות בנה הבריא. הסברה היא כי התינוק נלקח לאימוץ על-ידי אותו זוג.
למרבה הפלא, הדברים כפי שהם התגלגלו במסכת ייסוריה של האם, טפחו על עובדת מותו של הבן. לא רק העובדה שהתינוק היה בריא לגמרי ומועמד לשחרור מבית החולים, גם נתונים מוזרים אחרים, שנלקחו כאילו מתיאטרון האבסורד, מצביעים על כך כי תואנת מותו שימשה רק עלה תאנה לכסות על פשעי הממסד, שהיה שותף בהעלמת הילד. כך למשל, מצליח נושא את תעודת הזהות של אחיינו, הקרוי על שמו (0216732206), את תעודת הפטירה מהחברה קדישא לעדת המערביים קבלו הוריו בשנת 1986 - באיחור של 24(!) שנים מתאריך הפטירה כביכול.
משרד הפנים אף הרחיק לכת והנפיק את תעודת הפטירה בשנת 1996, כ-36 שנה לאחר 'מותו'. זאת ככל הנראה במגמה לסתום את הגולל על הסיכוי שהבן חי, לאחר שההורים הוזמנו להעיד בוועדת החקירה בנושא.
עובדה מדהימה אחרת היא כי מצליח (או מגלוחה, בשמו המשובש בתעודת הזהות) הוא אזרח בעל זהות כפולה. באופן רשמי הוא מוּכר כמת על-ידי משרד הפנים. אולם עובדה זו לא הפריעה לתנועת המזרחי להנפיק עבורו בשנת 1988 תעודת בוחר. כאזרח בוחר, מסתבר, הוא היה בחזקת חי. מכל מקום, מקום 'קברו' לא נודע עד היום.
זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האומנם המפתח לפתרון התעלומה טמון בוועדות השונות, שחקרו את הפרשה, ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה? או אולי תִּשְׁבִּי, על-פי מיטב המסורת היהודית, יפתור את התעלומה הטראגית?
שאלות נוקבות אלה, למרבה הצער, אינן זוכות למענה. ישנם הורים שלא השתטחו מעולם על 'קברי' התינוקות ה'מתים'.
