בניגוד לצבא של פרשנים ב
ישראל היום, אשר סבור שיש למחות את העלבון של "הרגש הלאומי" שנפגע, דווקא ישראל הראל, ימני המחמד של
הארץ, עומד בשער, על הבריקדות, עם מיכל מלח אדיר ממדים אשר מתוכו הוא שופך כמויות אדירות של מלח על הפצעים שלנו: ההסכם עם טורקיה היווה לשיטתו "השפלה לאומית", הוא מציין, תוך שהוא מסביר ש"כבוד לאומי" זו לא מילה גסה:
לישראל, הוא טוען, לא תצמח כל תועלת כלכלית מן ההסכם הזה, כי טורקיה בכלל תרכוש גז מרוסיה ולא מישראל (היא ממילא לא התחייבה לרכוש גז מישראל);
מוקדי הטרור של החמאס, הוא ממשיך ושופך כמויות אדירות של מלח על הפצעים שלנו, ימשיכו לפעול משטחי טורקיה (מוטב שהיה מבאר את דבריו, כיצד בדיוק זה יעשה לאור ההסכם); וגופות החיילים לא ישובו הביתה (הפרשנים של ישראל היום טענו כי לטורקיה אין שליטה ממשית על החמאס, ושהכתובת היא מצריים);
משלל הפרשנויות הסותרות להסכם, כלל לא ברור אם אנו צריכים לברך "הגומל", שההסכם הסתכם בהשפלה ובחור קטן בכיס (ביחס לתועלת הכלכלית העצומה שמבטיחים לנו שתצמח לנו), ובהכרה בינ"ל בזכותנו להטיל סגר, הכל כפי שפרשני ישראל היום זימרו, או שפשוט, צריך להמשיך להתנפל על חנין זועבי, ולכתר את דוכן הנאומים של הכנסת, אשר מעליו היא מכנה את חיילי צה"ל "רוצחים", בצרחות מחרידות נוסח
אורן חזן, בכדי למחות, דרכה, על ההשפלה הלאומית.
מה שכן, כשפרשני ישראל היום מביעים עמדת כרטיסיות-הסברה של ביבי, בעוד הארץ השמאלני מוחה על השפלה לאומית, זה מעורר סימן שאלה ביחס ליושרה האינטלקטואלית של ישראל היום, שיש מי שמכנים אותו הביביתון.