יש משהו נחמד אצל האמריקנים הללו. בכל מקום בו הם נאלצים להיות מעורבים (ולזכותם, הם לא בוחרים בחפץ לב להתערב בסכסוכי עמים אחרים), הם מנסים להקרין על השותפים את מערכת המושגים התרבותית-פוליטית שלהם.
לזכותם, כי שלא כצרפתים המנסים להעביר ל"נייטיבס" את שפתם ותרבותם בביטחון אלוהי מוחלט כי היא האצילה והיחידה שבתרבויות, האמריקנים עושים זאת מתוך אמונה תמימה שהדרך הדמוקרטית הינה הכלי הטוב ביותר לפתרון סכסוכים.
במה דברים אמורים: מזה כחודשים שהעולם מוצף במסר האמריקני הנישא בפי מנהיגו ג'ורג' בוש (אינטלקטואל ידוע ובר-סמכא אקדמי בהיסטוריה ובתרבות), הדורש מהרשות הפלשתינית לבצע הליכי דמוקרטיזיה ברשות, כתנאי לתמיכה והכרה אמריקנית.
לנו זה נשמע נחמד. אנו יודעים שהם לא יעשו זאת ולכן, מנימוקים של היתרון התעמולתי והתועלת המדינית שתצמח לנו מהסירוב הפלשתיני, אימצה גם ממשלת ישראל סיסמא אמריקאית זו והצטרפה לדרישה. מזה כחודש ימים, לצידו של נשיא ארה"ב, אנו שומעים את מנהיגי ישראל מופיעים בכל אתר תקשורת עולמי בקריאה שהרשות תבצע "רפורמות", תילחם "בשחיתות" ותרענן את המנגנון הבירוקרטי הרקוב שלה.
לא זו בלבד, אלא שממשלת ישראל כבר התחילה להפנים את הרעיון שאנו (??!) צריכים לעזור לרשות הפלשתינית לעשות זאת ואף החלה להתנות את המשך יחסנו עימה בביצוע הרפורמות. הדברים הגיעו עד כדי כך, שערב הפלישה הישראלית המתוכננת לעזה נשמעו כבר כמה משרי הממשלה משלבים את תירוציהם להצדקת המהלך הצבאי הזה גם בצורך "ללחוץ" על ערפאת לבצע רפורמה פנימית בשלטונו.
ואיש אינו שואל למה, או מה לנו ולענייניהם הפנימיים. וכי בדעתנו לנהל את הבירוקרטיה הפלשתינית?
וכי עלינו להכתיב להם את אופי המשטר ואת תרבותם הפוליטית?
וכי עלינו לשלוח חיילים למבצעים צבאיים, שמטרתם הסמויה והאמיתית תהיה זירוז "רפורמה" פלשתינית וקיום בחירות דמוקרטיות?
התיאוריה הזו, כאילו שאופי המשטר הערבי קובע את הביטחון בגבול הישראלי, כבר נוסתה אצלנו פעם - ונחלה כישלון קולוסלי: היה זה בתחילת שנות ה-80', כאשר אוגדות ישראליות נכנסו ללבנון כשהסיבה האמיתית למהלך היתה ניסיון ישראלי להביא להחלפת המשטר והשלטון בבירות. עד כדי כך ניסינו - שאפילו שלחנו זחלמים ישראלים לאסוף מבתיהם (בכוח הנשק) צירי פרלמנט לבנונים סרבנים והבאנו אותם לישיבת הפרלמנט שנועדה לבחור בנשיא החדש. אז הם בחרו בו והצביעו בעדו (באיום הנשק הישראלי), רק ש-48 שעות לאחר מכן הנשיא הזה התנדף בפיצוץ גדול - ואנו דשדשנו עוד 16 שנים מיותרות ועקובות מדם בבוץ הלבנוני שנותר בעקבות אבק הפיצוץ הזה.
כך נגמרה "מלחמת הרפורמציה" שלנו בלבנון. מישהו רוצה להתחיל עכשו מלחמת רפורמציה גם בגדה או בעזה?
ההיסטוריה אינה תומכת בטענה שהדמוקרטיה לבדה היא ערובה לשלום או ליחסי שכנות טובה. הקידמה - אולי. ההשכלה - בספק (ראה תולדות גרמניה הנאצית). אבל רק הדמוקרטיה לכשעצמה אינה מבטיחה גבולות שקטים או יחסי שכנות טובים. במצרים אין דמוקרטיה - וגבולם עימנו שקט. סוריה אינה יודעת בחירות מהן - והגבול דומם. באירן, לעומתן, יש בחירות אמיתיות - אבל שישמרנו האל אם הם יצליחו להניח ידם על נשק טקטי-גרעיני. אין מה לעשות, אבל לעיתים משטר דיקטטורי מחזיק ומקיים שלום עם שכניו (החזקים), שעה שדמוקרטיות מכריזות לעיתים מלחמות מיותרות ומחממות גבולות ללא כל הגיון.
לכן, המלחמה על השלטת דמוקרטיה אצל השכן-היריב שלנו אינה שווה טיפת דם של צעיר ישראלי. גם טיהור המנגנון הפלשתיני מהשחיתות הטבועה בו אינה מענייננו. ממילא גם אנחנו עוד לא הספקנו לטפל בעצמנו בשחיתות המנגנון הציבורי שלנו, כך שאין לנו עדיין שום בקיאות ומומחיות רבה בנושא (אלא אם כן, הרשות הפלשתינית רוצה לשכור מאיתנו את שירותיהם של יעקב פרנקל, השופט צבי טל ועדנה ארבל, כמורי הלכה ויועצים לטוהר מידות ציבורי).
הדברים הללו נכתבים מאחר ונראה שמתפתחת כאן בישראל חגיגה תקשורתית, המעלה על נס ומסמנת את טיהור השחיתות הפלשתיני והשלטת הדמוקרטיה ברשות כ"מטרת על" לאומית של מדינת ישראל. חגיגה תקשורתית מוזרה שכמה משרי הממשלה שותפים לה, כאילו היו יועציו של הנשיא בוש (או כאילו שבעצמם הם מאמינים פתאם בטוהר המידות).
אכן, כל הכבוד לנשיא בוש שרוצה לראות ברשות הפלשתינית דמוקרטיה, טוהר מידות וקידמה. זה אפילו יהיה נחמד אם זה יתגשם (ואני בספק), אבל זה לא התחליף למתן התשובות האמיתיות שאנו צריכים לקבל ממנה:
אותנו צריך לעניין רק אם (או מתי) הרשות הפלשתינית תקבל את הרעיון של קיומה של מדינת ישראל ותוותר באמת על חלום השיבה הפלשתינית לבתי יפו, רמלה וחיפה. רק אז, בקבלת המציאות ובנכונות פלשתינית אמיתית לויתור על סיבת הסיכסוך, יהיה סיכוי לשלום ויציבות באיזור. ולא איכפת לי אם ההבנה הזו והשלום הזה יושגו כשהפלשתינים מונהגים בינתיים על-ידי אולגרכיה, על-ידי מלוכה או נשלטים על-ידי קואליציה של ראשי חמולות וכוהני דת.
ועד אז, את מלחמות "הרפורמציה" ואת סכסוכי השבטים שלהם, שינהלו לבדם ובעצמם. בין אם יהיה זה "בית דחלאן" או "בית ברגותי" או "שושלת ערפאת" שינהיגו אותם, או בין אם יהיו אלה כוהני הדת ואימאמי המסגדים שיעמדו בראשם, זה לא צריך לעניין אותנו. שום חייל ישראלי לא צריך לצאת למבצע כלשהו בכדי להתערב בסכסוכים הללו. כי בניגוד לאירופה של סוף ימי הביניים, למדינת ישראל אין צבא של שכירי חרב ובני אצילים הרפתקנים שניתן לשולחם למות ב"מלחמת הרפורמציה" הפלשתינית המתפתחת. את מלחמות ה"דת-מדינה" שלהם, כמו את "מלחמת הדמוקרטיה" שלהם, שיעשו בעצמם, בלי חיילים ישראליים. כי זה פשוט לא עיסקנו. ומי שינסה לגייס את הצבא הסדיר או את המילואים ב"צו 8" למות לצורכי מלחמת הבירוקרטיה הפלשתינית, עוד עלול מהר מאד לגלות שיתכן שהצבא הזה יעדיף לעלות, קודם לכל, על ירושלים ולטהר את פרוזדורי השלטון שלנו מהמטורפים שניסו לגייסו למטרה המטופשת הזו.
אז לפני שאנו מסתבכים במלחמת רפורמציה כזו (ומוצאים עצמנו מסובכים לאחריה גם ב"קונטרה-רפורמציה" ואח"כ ב"רסטורציה" ובשאר מלחמות ממשל ומאבקי דת ושלטון פלשתינים), מן הראוי שנבהיר לנשיא בוש, ובהזדמנות זו גם לכמה משרי ממשלת ישראל: לא, תודה. אנחנו לא נלחם את מלחמות השלטון, הדת והבירוקרטיה הפלשתינאית.
כי כשנאלץ - נלחם רק את המלחמות שלנו.
