חידת אלי ויזל עליו השלום

לא היה אדם ששרד את ימי האימה של 1933-1945 שעצם נוכחותו באשר שם היה, יצרה באורח בלתי אמצעי נוכחות של השואה עצמה ברובדי החוויה האנושית העל-לאומית כאלי ויזל. חידה היא. אין ספור חוקרים תיעדו והבטיחו רצף היסטורי בין דברי ימי האדם לבין שתים עשרה שנות האימה, ארכיונים הגירו את סודותיהם במיליוני מסמכים ותצלומים ועדויות ופרוטוקולים והפכו את השואה לנחקרת יותר מכל מקטע בדברי הימים, נכתבו זיכרונות, נוצרה שירה, פרוזה, דרמה, קולנוע, טלוויזיה דוקומנטארית, וחרף חששם של אחרוני השורדים שמא בהיאספם אל עמם תישכח או תוכחש-היינו הך- האפלה בעוונות האדם באדם, נבנתה בעולם חומת מגן שאי-אפשר יהיה להפיל אותה שתקיף ותשמור את זכר השואה תמיד, ואלי ויזל, האיש האחד הזה, נכח על גבי כל שנכח ויהיה נוכח לעד כמי שבא לעולם הזה כדי להיות כל כולו זיכרון מהלך, זיכרון כותב, זיכרון מדבר, זיכרון הוגה, זיכרון שותק, זיכרון מול שמים, זיכרון מול ארץ רבה של השבר הנורא. לא ידעתי איך בחייו. אינני יודע גם עתה עם מותו.

הרהורים רבים מתהרהרים בתוכי ומנסים להציע פתרונים לחידה הזאת, הרהרתי אותם אפילו בפעמים בהן שוחחתי עם אלי ויזל, ויותר משהייתי קשוב לשיחה בינינו הייתי קשוב לנוכחות שלו גם בתוכי. גם כשהייתי בכמה וכמה מפגשים או כנסים בהם דיבר ואמר דברים שהיו מצופים ודברים שהגיחו בלתי צפויים, לא הייתי כשומע מבקר או כשומע מודה בהן, אלא כשואל עצמי את השואה עצמה לא בראה את אלי ויזל להנכיח אותה בעולם. ידעתי תשובות מלוקטות.

הוא לא צעק את השואה כקורע שמים אבל לא הסתיר כי בינו לבין השמים קרעה השואה קריעה שאי-אפשר לאחותה. הוא לא היה קורבן שהטיח בעולם כולו כי הוא נושא על גבו את צלב ישוע אבל פורק אותו לעשות ממנו גרדומות ליהודים, אבל לא סלח על שכך אירע תחת כנפי מלאכי החסד והאמונות שנשבעו להביא אהבה לעולם.

הוא היה בן הדור הזה של זכויות אדם. הוא נשם את את ההומאניות ואת דת הערכים שדימתה לנפשה להחליף את האטמוספרה החונקת של העולם שאוויר ימי הביניים לא נתפזר עדיין מעל לעריו וכפריו. הוא מצא את האיזון בין השואה ייחודית לבין השואה האוניברסאלית. כל אלה היו ועודם הרהורים, אבל אני יודע בהם כי הם אינם מפענחים באמינות את החידה.

פעמים אמרתי לי כי הייתה לו סגולה נדירה של שיח עמקני עם אנשים פשוטים ושיח פשוט עם אנשי מעלות הרוח, כי הוא לא התעמת ברבים עם מה שרבים עשו לו ולא מחל על מה שעוללו אבל ידע לעשות את כל שומעיו לקהל גדול שהבין דרכו, כי העולם כולו אינו יכול לשכוח לרגע כי הוא מסוגל לצנוח לתהומות ולקחת עימו לתופת כל אחר אם אך האחר ניתן למרמס. ידעתי ידוע היטב כי לא אחת צריך היה לגונן על עצמו בפני מי שכך ראו את סוד ההנכחה שהוא הביא עימו לעולמנו. אבל גם לגונן על עצמו גונן בנדנים ולא בחרבות. והעולם לא חדל לחוש כי כשאלי ויזל בסביבה, אשמה כבדה על העולם כולו דואה על מעל.

כך ראיתי להיפרד מעליו. הוא הולך, אבל משאיר מאחוריו את האלי ויזליזם הזה שאולי השואה עצמה הורישה לנו דרכו.