יגאל סרנה, ממייסדי
שלום עכשיו וצ'ילבה של ביבי (מתנהלת כעת תביעת הדיבה המפורסמת בשאלה אם
שרה נתניהו הוציאה או לא הוציאה את ביבי מהרכב, תוך יצירת פקק רבתי) פותח את טורו באיפה ואיפה של רשויות אכיפת החוק, ותוהה מדוע מאות ואלפי הישראלים שמסתובבים באופן יום-יומי עם סכינים, אינם זוכים לאותה תגובה ציונית הולמת כמו של הפלשתינים מחזיקי הסכינים: הוא גורס, ואני מסכימה איתו, שישנם מקרים שכל שחפץ בו הפלשתיני הוא לבצוע אבטיח לפרוסות סימטריות, ולשם כך החזיק סכין, ולעיתים חשד לא מבוסס הופך לגזר דין מוות על המקום, בשל ההגנה העצמית.
אכן, סרנה מעורר קושי. אבל צריך לזכור שמי שיצר את הקושי הזה הוא מי שנסחף אחרי התעמולה הפלשתינית בטלוויזיה הפלשתינית, ויוצא עם סכין בכדי לדקור יהודים. קצת קשה לחשוב על האופציה של חיתוך פירות במצב כזה.
סרנה מתנגד לכל הרומנטיזציה שיש מי שמנסים לעשות ל
מתנחלים בתקשורת, כאנשים "שורשיים" שרועים את הצאן שלהם בינות לגבעות התנכ"יות. נו באמת, מפטיר סרנה (לא במילים אלו, אבל כך משתמע): לשיטתו מדובר באנשים טובים שעושים מעשים רעים. לשיטתו, זה לא שיש אפרטהייד בתוך ישראל, אבל יש גם יש, לשיטתו, אפרטהייד בתוך הגדה המערבית.
הוא גורס שאנו איננו רואים את האופן שבו חיים הפלשתינים מתחת לאפם של המתנחלים, מאחורי גדרות, בכבישים נפרדים, בישובים נפרדים, צמאים למים, בעוד שהטפטפות, הממטרות והבריכות חוגגות בהתנחלויות.
הוא מסביר שאם אנו תרים אחר הסבר לסכינאות (שרגע לפני הוא טען שהסכינים הם בכלל לאבטיח), זה ההסבר.
שתי הערות שלי:
א. הטרור נוטה להתגבר דווקא כשיש הסכם שלום בפתח (1993, 2000, 2001). יש גם הסתה פלשתינית שתורמת לו. ההתנחלות תורמת, אבל לא את חלק הארי.
ב. עניין המים טעון בירור מדויק. בן-דרור ימיני כתב על זה לפני שבועיים. מומלץ לקרוא.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
