המענה הביטחוני המדומיין לאתגרי הביטחון

במאמר "אשליית המענה הביטחוני: מה באמת יקרה אם ניסוג לקווי 67'?"¹ בוחן האלוף (במיל'.) גרשון הכהן את הצעותיו של שמני²ושותפיו ומשיג עליהן בעיקר ברמה הצבאית. אני מבקש להוסיף ולהרחיב את הדיון למספר היבטים משלימים, בעיקר בראיה האסטרטגית. ההבדל העיקרי בין גישתי לגישות שני המתדיינים הקודמים, הוא שאינני רואה אפשרות של ממש לקיים דיון העוסק בביטחון הלאומי כחלק משיקולי הסדר ישראלי-ערבי עתידי, שעיקרו צבאי טהור. המציאות בה עשויה להתנהל מערכה עתידית באיו"ש איננה מוגדרת והיא בגדר נעלם. על כן כל תרחיש שיידון על בסיס הערכות פרטניות או הנחות-מוצא "מקלות" יהיה מלאכותי, והתרחיש היחיד שמרכיב ההימור בו "נסבל", הוא המקרה הגרוע ביותר.

יהיה מי שיאמר שכך לא ניתן לנסות ולהגיע להסדר מדיני על בסיס גישת "שתי המדינות", ואהיה נאלץ להסכים עימו. גישת "שתי המדינות" אכן אינה ריאלית עוד בשל סיבות יסודיות שאינן פתירות בטווח הזמן הנראה לעין: לכן, היא מסוכנת לישראל. גישת "שתי המדינות" אינה פותרת את בעיית הפלשתינים,³ ולכן תוביל בהכרח, במוקדם או במאוחר, להתחדשות הסכסוך לרבות שימוש באלימות. אין במחנה הפלשתיני מי שיכול להתחייב כלפי ישראל בשם כל "העם הפלשתיני", ולממש התחייבות כזו. הסכסוך הישראלי-ערבי איננו סכסוך ישראלי-פלשתיני, ואין בנמצא כיום מי שיכול להתחייב בשם הערבים על קיום ההסדר. אסור לישראל להפקיד את ביטחונה בידי כוחות זרים, משום שכל הנסיונות הקודמים בעניין זה נכשלו ואין סיבה להניח שהעתיד יראה אחרת. האסימטריה הישראלית-ערבית הכוללת, אינה עומדת להשתנות ולכן כל הסדר חייב להיות מושתת על גבולות בני-הגנה בכל טווח זמן הנראה לעין. הא-סימטריה בשילוב עם פתרון "שתי המדינות" בגבולות 67', יוצרים מציאות שבה כשלון צבאי בנוסח יום הכיפורים ואף פחות ממנו, או יצירת תנאי דה-לוקס למלחמת התשה כל-ערבית נגד ישראל, יקשו עד כדי הכשלת יכולתה של ישראל לשרוד ולהתקיים. מול שיקולים אלה עומדת דחייה זמנית של יישום משטר דמוקרטי אוטופי במדינת-ישראל עד שיבשילו התנאים לכך; בין שתי החלופות הדיכוטומיות הללו, הבטחת הקיום קודמת.

הכהן מרמז על קיומה של תנועה רב-ממדית נגד "הכיבוש" לכאורה, שגל נוסף שלה התעורר בתקופה האחרונה, וסבור שהתוכנית של שמני ושות' היא נדבך בפעילותה של אותה תנועה. לדעתי, אין צורך להצטעצע במילים: יש תנועה רב-ממדית כזו, היא איננה חדשה והיא חוזרת ועולה, חדשים לבקרים, בכל פעם שנדמה לשמאל הישראלי שהוא על סף מהפך פוליטי, או שנדמה לארה"ב שהימין הישראלי מתחזק מדי. התנועה הנ"ל מהווה זרוע מקומית של כוחות חיצוניים בראשות ארה"ב ובתמיכת אירופה והאו"ם, שמטרתה לסלק את ישראל מאיו"ש.

אם אפשר, ישחקו משחק של הטעית הציבור באמצעות תוכנית פיקטיבית כזו או אחרת, שתראה רצינית ותוכל להתקבל על דעת הציבור בהיקף שיספיק ליצירת שינוי פוליטי מקומי. באמצעות שינוי כזה בראשות השמאל, יוכלו להוציא לפועל את תוכניתם. לצערי ולצערו של כל פטריוט ישראלי אמיתי, תנועה זו כוללת חוגים רחבים בשמאל הרדיקלי הישראלי, ובכללם קבוצה גדולה (גדולה מדי לטעמי) של קצינים בכירים לשעבר בצה"ל, וחוגים שעדיין קשורים בטבורם לתוכניות החלוקה שכשלו לפני קרוב ל-70 שנה וכיום אבד עליהן הכלח.

לוח הזמנים למימוש היעד של השגת הסדר פורמלי, הוא תקופת כהונתו של אובמה, עד אשר יוחלף על-ידי הנשיא הבא בבית הלבן - 20.1.17.

הכהן מעריך שמסמך שמני נולד מ"מוחו הקודח" של גנרל אלן האמריקני, שהובא לישראל עוד בקדנציה הראשונה של אובמה ע"י קרי בדיוק למטרה זו. אלן אמור היה להניח את היסוד לסידורי הביטחון בהסכם עם הפלשתינים. בין היתר כללה גישתו הנחה בדבר נוכחות צבאית אמריקנית מייצבת באיו"ש, שתהיה פיצוי לאחיזה ישראלית רופפת בשטח. תוכנית זו נדחתה בשעתו ע"י שר הביטחון, יעלון וממשלת ישראל, ועל-רקע האובססיביות של קרי, גם הולידה את התקרית בינו לבין יעלון שדחה בפומבי את נסיונותיו לקדמה. נראה, שהליכת יעלון ממשרד הביטחון, וכניסתו של אדם בעל-רקע צבאי-ביטחוני פחות עשיר משלו, ליברמן, משמשת הזדמנות לקהילת החתרנים לנסות שוב את מזלה, בהחדרת סוס טרויאני ישן במסווה חדש לתשתית הביטחון הלאומי של ישראל.

אני מסכים עם עיקרי הניתוח שעושה הכהן לגבי ההבדלים בין תמהיל האיומים דהיום לבין המצב ששרר כאן בשנות ה-60 ותחילת שנות ה- 70. אולם האיומים עצמם אינם מספרים את הסיפור השלם. קיים הבדל מהותי נוסף בין הזמנים, והוא קשור לאופן הלקוי שבו מתפקדת ישראל, מול הכוחות הלא סדירים ומול היסודות הטרוריסטיים שמרכיבים כיום את עיקר האיומים המידיים, חרף עליונותה הצבאית המוחלטת. מלחמת לבנון השנייה, ותוצאות שלוש המערכות מול חמאס בעזה, מדגימים עובדות אלה. בימים שאנו חוגגים את מבצע "אנטבה" ברוב פאר והדר מזה, ומעמידים מולו את "עסקת שליט" ואת המו"מ המוזר מול חמאס בשאלת גופות חללי "צוק איתן" מזה, קל לראות שתמונת ההישגים השתנתה בעשור האחרון שינוי מהותי. שינוי זה מעיד על יכולת ואיכות ביצוע יחסית מופחתים, מול האיומים החדשים. הלוגיקה שמציגה תוכניתו של שמני הינה הפוכה לזו שהיינו רוצים לראות - אם האיום קטן והיכולות גדלות, צריכה התוצאה להיות: הכרעות מהירות והקטנת חשיפת הציבור האזרחי להיפגעות אלימה. בפועל, המצב הפוך - גדלה חשיפת העורף לפגיעות האלימות, והתהפכה משוואת ההגנה הלאומית כשהצבא הוא "תפאורת-עזר" ליכולת העמידה של העורף, תפאורה חשובה אבל לא השחקן הראשי.

בתרחיש "הכל" בעבר, אמורה הייתה ישראל להלחם בשלוש חזיתות בעת ובעונה אחת, כאשר בחלק מהן אמורים היו להמצא כוחות ממדינות העימות הישיר וגם ממדינות המעגל השני. כיום העוצמה הצבאית של כל גורם בתמהיל האיומים קטנה נומינלית בהרבה משלנו, אבל גיוון ואופי האיומים גדולים יותר, קשים יותר לטיפול ומסוכנים יותר לעורף הישראלי, שהוא הערך העיקרי עליו נדרש הצבא להגן, כשלא תמיד ברור שהוא מבין זאת.

פתרון "שתי המדינות" מנסה לענות על יחסי ישראל עם הפלשתינים בא"י המערבית, וגורס שהוא יקדם גם את היחסים עם "העולם הערבי". על הסבירות הנמוכה שכך יקרה בתקופה הקרובה, עמדנו כבר לעיל. אבל אם בכל זאת נשקלת אפשרות זו במסגרת מכלול האפשרויות ליוזמות מדיניות, השכל הישר אומר שהדברים חייבים לנוע יד ביד, כתנאי-הכרחי של זה לזה. ללא נכונות ערבית לקבל פתרון שמבטיח ביטחון לאומי לישראל גם במקרה של כשלון בסוף התהליך, שולל כל יסוד לדיון בהסדר עם הפלשתינים לבדם. הכשלון הגדול ביותר של קרי בסבב השיחות הגדול הראשון שלו באזור, היה שלא הצליח לרתום את העולם הערבי למחויבות להסדר בכללים הנ"ל.

פתרון שמני-אלן אינו עונה לסוגיות אלה. מתאר איומים עתידי חייב לקחת בחשבון את אירן, שעל-רקע ההסכם עם המעצמות עתידה להופיע כגורם מאיים פעיל מול ישראל ככל שיחלוף הזמן. האיום האירני הוא איום רב כיווני, כלומר: יכולותיה של אירן לאיים על ישראל - לכשתפתח אותן, בין היתר, מתוך היתרונות שמעניק לה ההסכם עם המעצמות - עלולות להופיע בצורות שונות ומכיוונים שונים, ישירים ועקיפים. לכן, תוואי גבולות הביטחון חייב להקבע כך שישראל ממוקמת גיאורפית בנקודות שליטה חיוניות לפיתוח כל מענה צבאי נדרש בכל תמהיל של איומים חזוי; כשהגנת ישראל וחופש הפעולה שלה נתונים בידי ישראל בלבד.

יהיה בוודאי מי שיטען שהחלופה להסדר "שתי המדינות" היא מדינה אחת לשני עמים. אני כופר בכך. אולם אינני מרחיב כאן את הדיון בסוגיות העקריות המהוות בסיס לטענה הנ"ל. אציין רק את ההסתייגויות המרכזיות: הקהילה הבינלאומית לא תתחיל לחשוב על חלופה לפתרון "שתי המדינות", אם ישראל לא תאלץ אותה לכך, כלומר תעלה רשמית אופציה זו על סדר היום ותנמק את עמדותיה. אין התכנות ברורה להיווצרות רוב ערבי בשטח ישראל בגבולות-ביטחון. הדמוגרפיה של השנים האחרונות מוכיחה מגמות הפוכות לכך. תוואי גבולות הביטחון ניתן לבחירה מתוך איזון של כלל שיקולי היביטחון הלאומי. עידוד הגירה יהודית אל תוך השטח והגירה ערבית אל מחוצה לו עדיין לא מוצה, ואין לכך שום הצדקה תיאורטית, תקדימית או רציונלית. אין הכרח לכלול את עזה בפתרון הגבולות הבטוחים. אין הכרח ליישב את בעיות האינטגרציה של פתרון הגבולות הבטוחים במהלך השנה הראשונה ליישומו ואפילו לא בעשור הראשון ליישומו. גם הכללת כל שטחי איו"ש וכל תושבי איו"ש במדינה יהודית, אינה פותרת את הבעיה הפלשתינית; עדיין יוותרו מחוץ לשטח ישראל בגבולות הביטחון יותר פלשתינים מאלה שאמורים לחיות בתוכה. לכן, אסור לישראל לקבל על עצמה אחריות כוללת לפתרון הבעיה הפשלתינאית ויש לכוון את הדיון הלאומי והבינלאומי לפתרון אזורי, בהשתתפות הערבים בכלל וירדן בפרט, בעיצובו המלא. כל פתרון יצטרך להיות מותנה בתקופות מעבר ארוכות שבהן יועמדו עקרונות הפתרון ווהצלחת שלבי הביניים של היישום למבחן, כשהצלחת שלב מוקדם מובילה לביצוע השלב הבא.

ההסדר הישראלי-ערבי שעבורו מנסה תוכנית שמני-אלן לספק אליבי צבאי, מושתת על מהלכים א-סימטריים, בהם מחליפה ישראל טריטוריה בניירות. אין מצב מסוכן מזה לביטחון הלאומי, במציאות הגיאופוליטית שלנו. תוכנית שאינה עונה על כלל הסוגיות איננה תוכנית ריאלית, אלא תרגיל אינטלקטואלי ששייך לתחום הל"פ ולא לתחום עיצוב הביטחון הלאומי.

לשיקולים החיצוניים, הגאוגרפיים ולמאזני הכוח הנומינליים, חייבים להוסיף גורם סיכון חשוב ביותר, שלפעמים סמוי מן העין: טיב המנהיגות וכושרה לקבל החלטות. תחושת הבטן שלי היא שהצבא עוסק בבעיות המדיניות יותר מדי ובשיקולים הצבאיים פחות מדי, והדבר נובע משתי סיבות עיקריות: ראשית, אי-בהירות של הנחיות הדרג המדיני לצבא לאילו תרחישים עליו להתכונן. במצב זה הכי נוח לצבא "לדחוף" לעבר פתרון מדיני, בתקווה שיחסך ממנו הצורך, בזמן רלוונטי, להדרש למצבים קשים ובלתי-צפויים. שנית, כל פתרון שיציע הצבא באופן שתואם את "הצורך המדיני", יפול בסופו של דבר תחת "אחריות הגג" של המנהיגות הפוליטית. במילים אחרות: קיים חוסר ביטחון בצבא לגבי המידה בו הוא יכול לסמוך על גיבוי של הדרג המדיני למהלכים צבאיים מרחיקי-לכת ביום פקודה.

זו "כיפת ברזל" פוליטית חדשה של הפיקוד העליון בצה"ל המשקפת נסיון-עבר מטריד עם צפי לעתיד מדאיג. גם כאן דרוש מהפך קונספטואלי, משום שבלעדיו תספק לנו מערכת הכלים השלובים של קברניטים פוליטיים ומטה כללי שאינו סומך עליהם, פעם אחר פעם מתכון לנסיגות וויתורים מסוכנים, במסווה של תהליכים מדיניים קונסטרוטיביים.

לסיכום: הסוגיה איננה צבאית טהורה, אלא אסטרטגית כוללת. תשובה נכונה היא כזו שבכל מצב שבו "פתרון בי"ס" אינו ניתן למימוש בשל נסיבות בלתי-צפויות, תימצא חלופה סבירה וברת-ביצוע, שתימנע מפולת ביטחונית נוסח יום הכיפורים. שום תוכנית שאין בה מקדמי ביטחון ודרגות חופש מספיקים למציאות הנזילה של המזרח-התיכון, איננה מתקבלת על הדעת. לכן, אין גם מקום לאנלוגיות בין הסכמי השלום עם מצרים וירדן, להסדר בא"י המערבית.