יום פקודה

באגרת לחיילי צה״ל ומפקדיו כתב רא״ל גדי איזנקוט:

• עשור חלף מאז מלחמת לבנון השנייה. עשור מאז עמדו לוחמינו בקו האש למען שלום אזרחי המדינה ותושביה כולם ולמען השקט בגבול הצפון. אנו זוכרים את דמותם של אחינו לנשק ומצדיעים להם על שפעלו בתעוזה, ברעות, באומץ לב ובחירוף נפש. בגבורתם ובנופלם הם הניחו למפקדי צה"ל ולחייליו מורשת קרב שממנה נוסיף לצמוח ולפעול למילוי המשימה.
  
  לאורך מלחמת לבנון השנייה רשם צה"ל הישגים: פגיעה קשה בארגון חיזבאללה, ביסוס ההרתעה הישראלית וכינון שקט ממושך ויציב מגבול הלבנון המשרת את האזרחים משני צידי הגבול. במהלך הלחימה התגלו גם ליקויים, ולאחריה נעשה תהליך הפקת לקחים ולמידה מעמיק שהוביל לשיפור ניכר ביכולתו של צה"ל. עשור חלף מהיום שבו יצא צה"ל למלחמת לבנון השנייה, ואנו רואים את ההתקדמות הגדולה שחלה בשנים אלו. צה"ל של שנת 2016 הוא צבא ערוך, מאומן ומצויד.
  
  המוכנות לחרום ולמלחמה עומדת בראש סדר העדיפויות של צה"ל. התפיסה הארגונית והמבצעית של כוחותינו השתנתה והתעדכנה - היקף האימונים של לוחמי צה"ל גדל ואיכותו השתפרה. ננקטו צעדים לשיפור הכשירות והיכולת המבצעית של מערך המילואים מתוך ההבנה שהמערך הוא נדבך חשוב בכל תרחיש חרום ומלחמה.
  
  נעשו שיפורים גם בתחום הגנת העורף כדי להבטיח את שלום אזרחי ישראל בזמן מלחמה, ולהעניק לחוד הלוחם אורך נשימה כדי שיוכל להגן ולנצח. בעשור שחלף צה"ל פיתח ידע ותובנות מערכתיות אסטרטגיות, ומיקד את תפיסת האויב שלו בלוחמה נגד ארגון החיזבאללה. כל אלו יאפשרו לצה"ל - אם יידרש לכך - לנצח בעימות עתידי.
  
  אני רואה את הרוח של מפקדי צה"ל וחייליו לדורותיהם מפעמת בעודם פועלים מדי יום ביומו מול כל האיומים וממלאים את משימותיהם בנחישות, באחריות ובערכיות. האיום מלבנון עודנו קיים וטומן בחובו אתגרים רבים, והוא מחייב את צה"ל להיערך לכל תרחיש שיבוא לפתחו.
  
  אויבנו מצפון בוחנים אותנו כל העת, אני בטוח שברגע האמת נעמוד איתנים ונוכיח כי צה"ל הוא צבא מוכן, חזק, עוצמתי ומכריע. אני סמוך ובטוח כי ביום פקודה נדע לממש את ייעודו של צה"ל: להגן על המדינה, להבטיח את קיומה, ואם נידרש - לנצח במלחמה.
  
  רב-אלוף גדי איזנקוט
  ראש המטה הכללי
  ראש אגף המבצעים במלחמת לבנון השנייה

אכן מקווה אני שלא נתבדה, אך חושש אני שטעויות העבר תחזורנה על עצמן. שנות השאננות הוחלפו בשנות שגשוג והתעלמות. הידע על אויב מתוחכם, מצויד היטב, מעז ונחוש קיים היה אז וכן היום. מספר הטילים עלה לכ-120 אלף ודיוקם השתפר. אז לא היו מנהרות, היום ישנה מערכת מסועפת שם למטה. אז כמו היום מתאמנים בכיבוש ערים יהודיות ושאר ישובים ישראלים בגליל ובגולן, והמהדרים לא יבחלו גם בערים דרומה יותר.

״צבא ערוך ומוכן״ היה גם אז וגם היום, לפחות לכאורה, בדיבור. במלחמת לבנון השנייה היה פיקוד עורף. אכן, זו הייתה פריצת דרך לעומת מלחמת המפרץ הראשונה, אך במעשה נאלצנו להסתמך על מתנדבים מהארץ ונוצרים מחו״ל לעזור לנצורים במקלטים בצפון. לא קראנו לדברים בשמם אז, וכנראה כך גם היום: נזכור שלא הייתה זו ״מלחמה״ עד הרבה אחרי סיומה. הסמלים והטקסים כמו גם ההטבות למיניהן נוספו אחר כך.

למרות כל הנסיונות, לא הצלחנו לחדור ולשתק את מערכת התקשורת של חיזבאללה. כך נסראללה המשיך לשדר ולהתגרות. חרוט בזכרוננו שידור אחד מיוחד, בו הוא אומר שהוא צופה בסטיל ישראלי, ותוך חמש דקות אותו סטיל נפגע פגיעה ישירה בשידור חי. היו מערכות הגנה, אך הן לא הופעלו.

היו גם מערכות הגנה לטנק המתקדם ביותר בעולם, אך הן לא היו מספיקות, וכך חומר נפץ רוסי המיס את הפלדה כאילו הייתה גבינה צהובה, כשהחיילים בפנים הופכים לעיסה שרופה, גופותיהם חרוכות. ליתר דיוק, לא תיקצבו פיתוח והצטיידות בנדרש, שכן היו שיקולים כספיים. הנה מוטלות גופותיהם של הטנקיסטים, ככה סתם, משיקולים כספיים.

לפני עשר שנים

לפני עשור מאוד נזהרנו לא לפגוע ממש בתשתית הלבנונית, ״כך שיוכלו לחדש את פעילות שדה התעופה תוך פחות מחודש, וכו׳״. הנפש העדינה שלנו פעלה בעזה בצורה דומה משך המבצעים בשנים אחרי לבנון השנייה. רק בשבוע האחרון של המבצע האחרון קרה - לראשונה - שגני ילדים, בית חולים או מסגדים לא שימשו יותר מקום מפלט ומקלט בטוחים מהיד הארוכה הישראלית. עמדנו נדהמים וקבענו ״בעל הבית השתגע!״ - לא כך בלבנון השנייה, וכנראה גם לא בשלישית.

״השקט הוחזר על-כנו״, ״עשר שנים ללא רקטות או טילים!״ ועוד כהנה וכהנה צהלות על הניצחון הכביר הישראלי, הן במישור הצבאי והן במישור הדיפלומטי. אולי נירגע קמעה וניזכר בהחלטת האו״ם? (האכן היה זה ״ניצחון מוחץ?״) עשר שנים שנתנו סיפק זמן בידי חיזבאללה להתחמש, להתכונן, להתאמן, לשפר ולהיות מוכנים למערכה הבאה. כך גם קרה בחצי העשור שקדם ללבנון השנייה, בעוד אנחנו התעלמנו. ידענו וחשבנו שאנחנו כל כך חזקים שלא יאונה לנו רע.

לפני עשור היו לנו חיילים בסדיר ובמילואים שהיו חדורי רצון לשרת אך התעלמו מהקידמה. כך קרה שחיילים שהמתינו בנקודת כינוס ליציאה לקרב נפגעו באופן ישיר, שכן קיבוץ הטלפונים שלהם שימש נקודת ציון לירי האויב. דבר דומה קרה גם בעזה, עד שצה״ל התחיל נוהל חדש - איסוף הטלפונים הניידים מחייליו טרם צאתם לשטח (טלפונים, גם כשהם כבויים, יכולים לשמש נקודות ציון, ומצבור גדול שלהם עד כמה וכמה). ראו, לא רק אנחנו יודעים להשתמש ולנצל טכנולוגיה - גם אויבינו מסוגלים לכך!

הקריקטורה המפורסמת ביותר לפני עשר שנים הייתה של חייל ישראלי מול ״לוחם״ החיזבאללה. חייל צה״ל כשנשקו דרוך נעמד לפני עגלת תינוקות, כשהוא מגן בגופו על התינוק. הלוחם האמיץ מולו, אותו טרוריסט מוסלמי, מסתתר מאחורי עגלת התינוקות כשהוא יורה לעבר הישראלי. יחי ההבדל הקטן! אך אין אנו עוסקים במצא-את-ההבדלים בין חיזבאללה לבין צה״ל, כי אם שואלים את עצמנו מה באמת השתנה משך העשור? השאננות? המוכנות לקרב? הנחישות לנצח ולהגיע להכרעה? יכולות טכניות? עוצמתו של האויב?

ניצחון או כישלון?

הרמטכ״ל טוען - ובצדק - ש״צה״ל הוא צבא מוכן, חזק, עוצמתי ומכריע״. כן, אותו צבא שכוחותיו היו צריכים להסתדר בלי לוגיסטיקה, דלק, מים ומזון. לבנון אינה עירק וישראל אינה ארה״ב. סדרי הגודל שונים לגמרי, כך שכישלון בלבנון אינו דומה לאותו כישלון לכאורה בעירק (עת הכוחות הלוחמים התקדמו כל כך מהר שהלוגיסטיקה פיגרה מרחק מספר ימים מאחור).

משהו לא הסתדר - מרוב קידמה, יכולות משופרות וטכנולוגיה, הטנקים נמסו, המערך המבוצר התת-קרקעי בלבנון המשיך לעמוד על תילו, הטילים המשיכו להיות משוגרים ולפגוע כל פעם דרומה יותר ויותר לכיוון תל אביב ופאתיה, ההתגרויות המשיכו, רשת התקשורת לא פוצחה והיחידות או הגופים שהיו אמורים לדבר ביניהם לא דיברו (כך יצא שמידע שסווג ״סודי ביותר״ ולכן שכן בכספות נעולות ומוגנות לא נוצל על-ידי הכוחות הלוחמים). במילה: הברדק חגג, ולקול צהלות הניצחון המוחץ באותה מלחמה-שלא-היתה-מלחמה עד יומה האחרון, נעלמו כל הכישלונות.

צה״ל הוא אנחנו, כך שאם הרמטכ״ל טועה, ייסתם הגולל על גורלנו. נשאלת השאלה אם כן, האם הדרג הפוליטי-מדיני ידע לפעול כנדרש? האם ידעו לקרוא לדברים בשמם (״מלחמה״ אם אכן זו היא)? האם ידעו לעשות את הנדרש בשעת צורך (לדוגמה, האם נכנסים ללבנון כשחיזבאללה חודר למדינת ישראל וחוטף שני חיילים)? האם יעמדו בלחץ הציבורי ולא ייכנעו כפי שעשינו בעבר (לדוגמה עם גלעד שליט)? האם מאות מחבלים תמורת חלקי גופות הם אכן משוואה נחוצה? האם השחצנות הטבעית תוחלף בעודף זהירות (כך שנוכל להימנע ממתים לא נחוצים כשמערכות פשוט לא מופעלות)? האם השכלנו לבדוק בחולין ובשגרה את מוכנותנו (גם אז נאמר לנו וידענו שיש פיקוד עורף, אך כל המערך נכשל לחלוטין בשעת חרום)?

נזכיר לעצמנו סופת שלגים בירושלים שכמעט השביתה מדינה שלמה. מצב חרום הוכרז, צה״ל הוזנק, וכל כולו מעט שלג. תתארו לעצמכם שבארה״ב יורד שלג. ניחא, בארץ זו תופעה לא שגרתית. ומדוע מביא אני שלג כשאנו עוסקים במלחמה? זה הוא אותו ״פיקוד עורף״, אותן מערכות, אותה גישה. אם אנחנו נכשלים במתן מענה בשגרה, האם באמת מצפה מישהו שנצא כשידינו על העליונה בזמן חרום אמיתי? ומה יקרה במלחמה רב-חזיתית, כשצריך לתת מענה בו-זמני למתקפה מגזרות שונות?

לא בהם מבטחנו

הדרג הפוליטי-מדיני כה שסוע שקשה להאמין שממנו תצמח הישועה. הוא דואג ללבנון, המשמשת בסיס לאויב. הוא דואג לאוכלוסייה החפה מפשע (מעבר לקווי האויב, פחות אצלנו, שכן רגילים אנו להקריב את יצחק על גב המזבח). הוא דואג מה יגידו בעולם. הוא מתווכח האם נכון מה שאנחנו עושים אם לאו.

יהודים טובים יוצאים לתקוף אותנו, כמו שעשו במבצע האחרון בעזה. תוך כדי כך שלוחמינו מסכנים את חייהם, התכוננו גופי השמאל לקיים ערב בטמפל עמנואל בבוורלי הילס על כל עוולות ופשעי ישראל; ואלו יהודים רפורמים פרו-ישראלים, לא מהשמאל הקיצוני. אלו אותם יהודים המממנים את הקרן לישראל החדשה וגרורותיה השונות בארץ (מנשות הכותל לעדאללה וכו׳).

זוכר אני גיבורים שנפלו, וגם אותם יש אלו (ישראלים כמובן, בישראל פנימה) המנסים להכפיש. לדוגמה רועי קליין, המפקד שזרק עצמו על רימון מתפוצץ, תוך כדי שהוא אומר ״שמע ישראל״, ובמעשהו זה הציל את פקודיו ורעיו לקרב. אך יותר מכל זוכר אני את חלקי הגופות שהוחזרו לנו. כה מוצלחים היינו במשא-ומתן, שאפילו לא ידענו אם החיילים השבויים בחיים או לא. גם לא ידענו אם הם בלבנון או שהוברחו לאירן.

זוכר אני קבוצה של ידידים - חבר'ה צעירים - שהתארגנה לנסוע צפונה, לעזור ל״נצורים״. לעזור בחקלאות. לעזור בהעלאת המורל. היו גם הישראלים היפים, בייחוד ביו״ש אך גם בחלקים אחרים אליהם לא הגיעו הטילים, שפתחו בתיהם ואירחו משפחות מהצפון.

לאחר סיום אותה ה״מלחמה״ הייתי בטיסה חזרה לארה״ב. ישב לידי פסטור נוצרי ידוע מאוד והראה לי סרטי וידאו מיחידות בצפון. לאלו הוא דאג לפיצות. לאחרות למנגל-בשרים. כאן הוא הצטלם עם לוחמים-מסתערבים. שם ניתן היה לראות בבירור אמצעי לחימה, מהם מסווגים, באותה טיסה מהארץ לחו״ל.

כל הכבוד לנוצרים. הם היו היחידים כמעט שהעזו לטוס לישראל, לבוא לעודד, להמשיך את החיים במסלולם. אך הפריצות בצה״ל לא השתנתה. פקודות קיימות, אך מי מקיים אותן כשברק הכסף מסנוור והאורחים המאוד-מאוד חשובים מחו״ל מגיעים? ביטחון שדה? לֹהד״ם. לא אז וגם לא היום. הכל בתיאוריה, אך לא במעשה.

דברים כואבים רבים

ראיתי דברים יפים רבים מהלך לבנון השנייה, ועוד יותר דברים כואבים. זוכר אני את אסף אברס, כבאי בכיר במערך הכבאות וההצלה של ישראל, שזכר וריח הגופות החרוכות בטנקים לא עוזב אותו עד עצם היום הזה. אך יותר מכל כואב שאנחנו חוזרים על כל טעויות העבר בעצם ימים אלו, ומשוכנעים אנחנו שנצא כמו בעבר וידינו על העליונה.

המערכה הבאה לא תהיה כמו מלחמת ששת הימים. דומה יותר היא תהיה למלחמת יום הכיפורים. האויב מעוניין בהכרעה, אנחנו לא. כל שאנחנו רוצים הוא להמשיך בסטטוס-קוו, בשקט ושלווה זמניים, כך שנוכל להמשיך ביומיום. חיים אנחנו מיום ליום, ואפילו לא בטוחים לאן מועדות פנינו. זהו אינו מתכון לאריכות חיים!

האויב אכזר מאין כמוהו, ושום דבר לא עומד בדרכו. זהו אויב ללא מצפון, שחיי אדם (חייו שלו) לא יקרים לו. וכך עומדים אנו בפתחה של מלחמה נוספת. מלחמה בה מצבור הטילים בצפון הרחוק ובדרום הקרוב הוא כה אדיר ומכסה את כל שטח ארץ ישראל שאפילו מערכת כיפת ברזל לא תוכל לו.

במלחמת העתיד נותקף מהאוויר, מהיבשה ומהים בו זמנית. מתחת לקרקע דרך מנהרות חפורות ומצוידות היטב. נותקף לא רק בטילים מדויקים כי אם גם בכל מערכות החיים. מערכות החשמל, הרכבות, התקשורת, בתי החולים, התעופה וכו׳ תקרוסנה ותיפולנה בזו אחר זו, כמו דומינו, שכן חזית הסייבר תצטרף לחזית העורף ולחזית הבינלאומית, ושלושתן גם יחד תגברנה על החזית לה אנו רגילים, של טנקים וחיילים רגליים שועטים קדימה, בחיפוי מטוסים מלמעלה ואוניות מרחוק. מי ייתן שלא נתבדה ביום פקודה, וצה"ל אכן ידע ״לממש את ייעודו: להגן על המדינה, להבטיח את קיומה ולנצח כנדרש!״