בועז ביסמוט מקדיש את טורו השבועי ב
ישראל היום, לבחירות בארצות הברית. כמובן, שאין סיקור בתקשורת הישראלית של הבחירות בארצות הברית, מבלי לדון באופן שבו הדברים משפיעים על ישראל. ביסמוט מדווח לנו כי המפלגה הרפובליקאית, זו שבימי
ג'ורג' בוש הבן, תמכה במתווה שתי המדינות לשני העמים, חזרה עכשיו לכור מחצבתה ולכור מכורתה - ימינה ימינה; אז מסתבר שמדינת פלשתין כבר לא מוזכרת במצע הרפובליקני, ירושלים תישאר מאוחדת, והם מכירים בכך שה BDS היא תנועה אנטישמית.
אישית, אני חושבת שזו דוגמה מובהקת לדרך שבה ניתן לשפוך את התינוק עם המים. ה BDS היא תנועה אנטישמית, אבל היא אנטישמית משום שהיא רוצה מדינה אחת, דו לאומית, בין הים לירדן, והיא מאיימת לחסל את המפעל הציוני. ומה עושה הימין הישראלי האנטי-ציוני, נוסח קרולין גליק שדרכה לגיהנום זרועה כוונות טובות? הוא רוצה לספח את הגדה המערבית (כפי שמציעה גליק בספרה); והרי הסיפוח הזה, הוא דרך המלך לחיסול המפעל הציוני. כי מדינה אחת, דו לאומית, תהפוך עד מהרה, בדרך "דמוקרטית" למדינה ערבית (ממליצה לקרוא את בן-דרור ימיני בנושא הזה).
וכל יוזמה אמריקנית שלא מכירה במדינה פלשתינית, מכירה במשתמע במדינה דו לאומית. אני חושבת שאפשר להכיר במדינה פלשתינית, ובמקביל לטעון שהתנאים לא בשלים לכך כעת, כי הציבור הפלשתיני שטוף מוח בכוונות טרור. להקפיא את ההתנחלויות, ולהמשיך בשליטה צבאית בגדה, עד שהפלשתינים יבשילו להכרה בכך שיש נרטיב נוסף, לבד מן הנרטיב שלהם, ושגם לנו יש פה זכויות;
שהרי, יש הבדל בין לשלול לחלוטין אפשרות למדינה פלשתינית, ולהתנחל בכל הגדה המערבית, לבין להכיר בזכות קיומה, אך להבין שכעת התנאים אינם בשלים לכך, וכפועל יוצא, לא להרחיב התנחלויות, בכי להכשיר את הקרקע ליום שבו הרשות הפלשתינית תחליט להפסיק עם ההסתה הגסה בספרי הלימוד; והפתרון של המפלגה הרפובליקאית, זה שמסרב להכיר במדינה פלשתינית (גם אם לא כעת, אלא בעתיד), הוא פתרון אנטי ציוני. הדרך לגיהינום זרועה כוונות טובות. ולגבי טראמפ לא הייתי אומרת שיש לו כוונות טובות כלפי ישראל: כשהוא אומר America first הוא מגלה נטייה בדלנית, נטייה שבשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים הייתה לה רק משמעות אחת עבורנו: שואה.
ביסמוט מציין כי בעוד שבעבר נשמעו במפלגה הרפובליקנית קולות אשר חשבו לסכל את מועמדותו של טראמפ - שזכה ברוב קולות המתפקדים למפלגה הרפובליקאית, הקולות האלו נחלשים;
אכן, טראמפ לא גדל בתוך מוסדות המפלגה. שלא כמו העסקנים האחרים-
ג'ב בוש,
מרקו רוביו, ג'ון קייסי או
טד קרוז, הוא לא צמח במוסדות המפלגה, לא היה לא סנטור, ולא מושל מדינה. הוא ליצן ריאליטי, איש עסקים מפוקפק אך עשיר ככורח, שצמח מתוך האגו של עצמו, אגו שהיווה צלחת פטרי אשר הצמיחה את המפלצת כתומת העור וצהובת השיער - מפלצת האגו ששמה טראמפ. הוא "חכם" יותר מכולם כפי שהוא מכריז, אבל הוא לא מבין דבר וחצי דבר במדיניות חוץ, והנאום שלו בוועידת איפאק היה מוצלח רק משום שהחתן היהודי שלו סיפק לו, דקה לפני הנאום, דף מסרים שכולו איפאק.
ואכן, ביסמוט עובר בטורו לדון בשאלה - מי יהיה סגן הנשיא של טראמפ: טראמפ אינו יכול לבדו, הוא טיפש מידי, לא צמח במוסדות המפלגה, ומפגין בורות מביכה בנושאים החשובים שעומדים על הפרק (בורות שרק בן קרסון יכול היה להתחרות בה), וסגן נשיא יהווה עבורו גורם מאזן. ביסמוט כותב, בעקבות פרשנים אמריקנים, כי טראמפ זקוק לשלושת האלמנטים הבאים בכדי להצליח כנשיא:
"אם יבחר סגן נשיא מוצלח שלא יסב לו נזק ויוסיף לו ממד של רצינות; אם יפיק ועידה מרשימה ולא כאוטית, שתעניק לו מעמד זהה למעמדה הרם של קלינטון אצל הדמוקרטים; ואם יצליח להשיב מלחמה שערה לקלינטון בעימותים הנשיאותיים בסתיו באופן שישאיר חותם על הבוחר".
אכן, כפי שמציין ביסמוט, הפער בין קלינטון לבין טראמפ הוא פער קטן מאד, והמרוץ ביניהם צמוד. בינואר 2017, יכול לשבת בבית הלבן ליצן כתום פרצוף עם פיאה בצבע צהוב קש, ממש כפי שיכולה לשבת שם הנשיאה הראשונה של ארצות הברית (בארצות הברית זה קוריוז, באירופה זה מובן מאליו, ראו ערך ת'רזה מיי ואנג'לה מרקל, שלא לדבר על השיעור העצום של נשים בפוליטיקה במדינות סקנדינביה).
לו
ברני סנדרס היה נבחר לראשות המפלגה הדמוקרטית, הוא היה מוביל, לפחות כך אמרו סקרים לאורך כל החורף, ב 10-15 ואף 18 אחוזים על פני טראמפ (בעקבות סקרים שפורסמו בחודשי החורף האחרון). בזמנו, ברני סנדרס, במסע הבחירות שלו, ניסה לשכנע את הציבור הדמוקרטי לבחור בו, בין היתר, בטענה שהוא יותר "בר בחירה" (ellectable) מאשר הילארי. זה לא עבד, בין היתר, משום שדווקא המיעוטים הלא לבנים לא תמכו בו, כי הוא, היהודי, נחשב "לבן" מידי עבורם (בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים יהודים לא נחשבו חלק מהגזע הלבן, צחוק ההיסטוריה);
אז עכשיו ארצות הברית עומדת בפני מרוץ צמוד, בין הילרי, שמאמינה בפתרון שתי מדינות לשני עמים, אבל לא מאמינה בסנקציות כפויות דרך מועצת הביטחון של האו"ם, לבין דונאלד טראמפ, שבכלל לא רואה ממטר שום מדינה פלשתינית.
אני יכולה להניח שלאובמה יש סיבה טובה מאוד להשאיר למדינת ישראל מוקש פרידה - ולתמוך, רגע לפני שהוא עוזב את הבית הלבן, בהחלטת מועצת הביטחון אשר תאסור התנחלויות: לו ידע אובמה כי הילארי הולכת להיבחר בבטחה, ייתכן שלא היה מותיר מורשת שכזו, אבל דווקא משום הסיכוי שטראמפ, שאינו מכיר במדינה פלשתינית, עלול להיבחר, ייתכן שלאובמה יש, בשל כך, תמריץ טוב להשאיר לנו מוקש, רגע לפני שהוא מתקפל מן הבית הלבן. בישראל הפרשנים טוענים שזו תהא נקמת אובמה בבנימין נתניהו, שתמך במיט רומני. הייתי אומרת שהנקמה הזו הגיעה כבר, כ V15.
אם אובמה ישאיר לנו מוקש בדמות אי-הטלת-וטו על החלטה אפשרית של מועצת הביטחון אשר אוסרת התנחלויות, לעניות דעתי, הטעם למוקש הזה יהיה, לסכל את הגישה האנטי-פלשתינית של טראמפ, למקרה שייבחר. עבור הילארי אין צורך לסלול את הדרך, שהיא הרי פרו מדינה פלשתינית.
כך שבניגוד לדיווחים של ביסמוט, אני לא חושבת שהגישה הפרו ישראלית הקיצונית של טראמפ תועיל לנו במשהו. נהפוך הוא. הגישה הפרו ישראלית של טראמפ היא אנטי ישראלית, לא רק משום שהיא תתמרץ את אובמה להשאיר לנו את ה-מוקש בהא הידיעה לפני צאתו, אלא משום שגישת טראמפ כי היא לא מכירה ב"שתי מדינות לשני עמים", ומדינה אחת לשני עמים פירושה חיסול החזון הציוני. וגם אם אובמה יפסע מן הבית הלבן מבלי לנקום את נקמתו, שתיעשה ע"י ה"צדיקים" במועצת הביטחון, הגישה של טראמפ תוביל בסופו של יום לחיסול המפעל הציוני. אבל לטראמפ לא באמת אכפת, כי הוא בדלן הרי.
