החיים הם לא מקלט נטוש

זוכרים את מקרה הדריסה של לי זייתוני, שנהרגה בתאונת פגע וברח? מקרה דואב זה מהווה את הרקע ממנו צמחה הדרמה הזו. אך לא רק. "תאונות דרכים עלולות לקרות לכל אחד מאיתנו, אבל תאונה מהסוג הזה, שקודמת לו שתיה ושימוש בסמים, זו לא תאונה. זה אירוע שהוא מובטח ומתוזמן מראש", טוענים קייט ואיציק, הוריה של לי זיתוני ז"ל בראיון שנערך עימם. גם מקרהו של שניאור חשין, בנו של השופט הידוע, אף הוא חלק מהבסיס למחזה. כל זה ורבים אחרים, ארעו כתוצאה מהאווירה החופשית והקלות בה מתייחסים הצעירים כיום לשתיה וסמים, בחושבם ש"לי זה לא יקרה".

ההצגה מתחילה בסצינה לצלילי מוסיקת דאנס אינטנסיבית מקפיצה וקצבית, בה נראה עמרי, הבחור הממושקף (עידו יונה-ימין שלמד באוניברסיטת חיפה) מתארגן לקראת מסיבה, כשהוא מתנועע בהתאם, בודק את תלבושתו, אותה הוא מחליף, את חזותו בכלל, כשלפתע מגיע חברו הטוב אסף (גיא הירש, בוגר שהצטיין כבר בלימודיו בסטודיו יורם לוינשטיין). אסף מציע לו לשם "תדלוק" ללגום מבקבוק האלכוהול הקטן שבכיסו. הוא מסרב, אך לבסוף נכנע ושותה. שניהם מלאים עליצות נעורים, שובבות, ובונים כבר על תוכנית כיצד ייהנו בלילה זה. אך הצרצר הקטן שמנקר בראשו של עמרי, אומר לו להתריע בפני חברו,לבל ינהג כשהוא שתוי. חרף אזהרתו של עמרי, אסף משכנע אותו בקסמו האישי הרב שזה לא רציני, והוא ייעשה את הדרך בביטחה.

שני החברים התיכוניסטים, נראים בהמשך במסיבה, שבה כנראה לפי הסימנים, אסף התעלס בסתר עם הנערה שעמרי חולם לעשות עימה חברות. הם ממשיכים בתוכנית המקורית, לנסוע לאתר נוסף בו ימשיכו את הבילוי במסיבה, שם תהיינה כל הנערות שליבם חושק בן. אבל הנסיעה, שכולה צחוקים ודברי שטות של שיכורים, נקטעת בפתאומיות כשהם נתקלים ברוכב אופניים (הם עדיין לא יודעים מי ולא רוצים לדעת). הם נבהלים, וברוב פחדם, הם מתחבאים במקלט נטוש במושב בו הם גרים. בוויכוח המוסרי המתעורר בין שניהם, טוען עמרי שעליהם לחזור למקום התאונה ואולי לעזור למי שנפצע בה. אך אסף החרד מתגובת הוריו, מסרב בתוקף. וכרגיל, הוא המנצח בוויכוחים. והם, כביכול שוכחים מהעניין.

כשמסתבר להם שהרגו נפש חיה, מתחילים הספקות ורגשי האשמה לפלח את ליבם, ולמעשה, הם יודעים שלעולם לא ישכחו את הטראומה שנגרמה להם, באשמתם, וכדאי שיודו על המעשה. כי ברור כשלג שלא יוכלו לנצח להסתתר במקלט כל חייהם...גם אם הוא נפשי בלבד.

קטעי הוויכוח בין השניים, בהם בעל הדעה המוסרית וההגינות הוא עמרי, ואילו אסף החביב הוא זה שנסחף ברוב להט הוויכוח (ויש לגיא הירש את כל האנרגיה הלוהטת לעשות זאת) וכופה על חברו שלא לספר למשטרה, בטענה שהגילוי לא יישנה את העובדה שהם הרגו מישהו - סצינות אלו הן הליבה של המחזה. כאן מתגלה במלואו כשרונם של שני השחקנים, שהודות לכנות משחקם והלהט שבו, הם סופחים אליהם את הצופים, היושבים כה קרוב למתרחש (באולם ברטונוב בהבימה או אחרים כמותו, בכל רחבי הארץ), והמסר של הדרמה חודר עמוק לליבם והצופים חשים כחלק מהעניין. לבסוף, מובן ששני הצעירים מגיעים למסקנה שלא יוכלו לנצח להמשיך ולחיות עם נטל כה כבד על נשמתם, והם מחליטים להתוודות.

וזוהי הפואנטה של המחזה. כך, כל הצופים, במיוחד הצעירים ובני הנוער שמחזיקים ברשיון הנהיגה, או עומדים לקבל אותו, ייווכחו במו עיניהם, מה עלולה שתיה או שימוש בסמים לגרום לנהיגה שלהם, וכמה קל עקב השימוש בהם לפני נהיגה, להתדרדר למצבים טראגיים והרי גורל.

המחזה שכתב רענן פז, שהוא הראשון שלו, נוגע בעצב הרגיש לכל הורה בישראל. בערב שבת, לאחר הקידוש והסעודה, כשנכדי הבכור עמד לצאת לבילוי עם חבריו במכונית המשפחתית, שאלתי אותו: האם אתה שותה אלכוהול? "רק צ'ייסרים" ענה. והאם אתה נוהג כששתית? מובן שלא, ענה לי. "והאם אתה מעשן נרגילה, או כל סם אחר?" "בשום פנים ואופן" ענה לי. ואני מאמינה לו, לילד הרציני והנבון הזה, שלא ישליך לזבל את עתידו בגלל השתטות נעורים.

אך ישנם רבים בקרב הנוער, שעצם ההתרברבות בשתייה ועישון סמים מהווה מרכיב חשוב בהאדרת האגו שלהם בעיני חבריהם, וכך הם נופלים בקלות לפח הזה, שבעטיו אנו שומעים על מקרים כמו של לי זיתוני ושניאור חסין - מתוך מקרים כה רבים. ואל לנו להתעלם מהביטחון העצמי המופרז של חלק מהצעירים, שבעטיו, בנהיגה המטורפת שלהם, בזיזגים, הם מהווים סיכון ציבורי וסיבה לתאונות מיותרות.

שאפו למחזאי רענן פז על מחזה הביכורים הנוקב שלו, לבימאי הצעיר ובעל הנסיון יאיר מוסל, למעצבת התפאורה התמציתית הפונקציונלית והתלבושות טליה אוטלנגי, למעצב התאורה אורי מורג, למוזיקה הקצבית, המעוררת והסוחפת שערך אורן סלע, לוידאו ארט של ינון פורת, ולקרבות הבמה שעיצב אורי בוסתן.

יפה עושה תיאטרון גושן, שהצגותיו מיועדות לילדים ולנוער, שהוא מעלה הצגה כה חינוכית בעלת מסר כה חשוב וקובע חיי אדם, כמו ההצגה "מקלט נטוש". יש לקוות שמה שיותר נוער וצעירים יחזו בה, וכך יימנעו אסונות במו אלה, בהם צעירים מקפדים את חייהם לשווא.