שניים מבכירי השופטים הפליליים בישראל חתומים על פסק דינו של בית המשפט העליון בנושא יניב נחמן:
סלים ג'ובראן שכתב את ההחלטה ו
אורי שהם שהסכים איתו (לצידו של
צבי זילברטל). עם כל הכבוד, ויש כבוד, לעליון בכלל ולהרכב זה בפרט, קשה להסכים עם פסק הדין הנוכחי, משום שהוא מתעלם לחלוטין מהרקע החיוני - ואז עולה השאלה מדוע.
נחמן הואשם במקור בכך שאנס שלוש נשים לאחר שהחדיר "סם אונס" לכוסות המשקה שלהן. בשל אישום זה הוא היה חצי שנה במעצר. אבל אז חזרה בה המדינה מאישומים אלו. הוא לא זוכה; המדינה חזרה בה. לאמר: הפרקליטות הגיעה למסקנה, כי לכל הפחות אין לה די ראיות ולא היה כל מקום להעמידו לדין על מעשים אלו. בעקבות זאת, הואילה הפרקליטות בטובה להסכים שנחמן ישתחרר למעצר בית, בו שהה עוד כחצי שנה.
מה שנותר הוא אישום באונס של בת-זוגו דאז. לא ניכנס כאן לפרטים הגרפיים. נאמר רק, שמדובר היה באונס ברף החומרה הנמוך ביותר, ושהקורבן התלוננה רק כעבור שנים ובעקבות מעצרו - המתוקשר - של נחמן בחשדות האחרים. ומחשדות/אישומים אלו, כזכור, חזרה בה המדינה. אילו אישום זה היה עומד בפני עצמו, יש סבירות גבוהה שנחמן לא היה מואשם בו בכלל.
על-רקע נתונים אלו, קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב שנחמן ירצה שישה חודשי עבודות שירות. על כך קמה מיד צעקה, בעיקר מצד עיתונאים ופוליטיקאים שלא טרחו לקרוא את גזר הדין (המשתרע על פני 12 עמודים). ואיך אני יודע שהם לא קראו? משום שדבריהם הוכיחו זאת, משום שהם התעלמו לחלוטין מהנסיבות והעובדות, משום שתגובותיהם היו פבלוביות לחלוטין. הערעור על קולת העונש הוגש ביום האחרון בו ניתן היה לעשות זאת - מה שמלמד שבפרקליטות לא הייתה תמימות דעים בשאלה האם אכן יש לערער. וזה בא יום אחרי ששתי חברות כנסת קראו לפרקליט המדינה,
שי ניצן, להגיש את הערעור. וכצפוי, הפרקליטות קיבלה כותרות אוהדות מאותם אמצעי תקשורת חפיפניקיים שיצאו נגד גזר הדין המקורי.
למרבה הצער, בית המשפט העליון נכנע לאותו פופוליזם. השופטים יכלו לבחור בין שני מסלולים הפוכים של פסיקת העליון בשנה האחרונה בתיקים מתוקשרים. הם יכלו לבחור במסלול רומן זדורוב, בו העליון לא התיישר לפי התקשורת והצעקות, והותיר את ההרשעה על-כנה. הם יכלו לבחור במסלול יונתן היילו, בו לחץ בלתי-חוקי מצד חברי כנסת ואישים אחרים קָדם להחלטה להקל בעונשו. ג'ובראן, זילברטל ושהם הלכו במסלול השני.
העובדה ששופט העליון מתעלמים לחלוטין מאותו רקע חיוני, אומרת דרשני. נשוב ונדגיש: בלי הרקע הזה, התלונה על המעשה בו הודה נחמן כלל לא הייתה מוגשת. וגם אם כן - בלי הרקע הזה, מותר להניח שכתב האישום לא היה מוגש, או שהוא היה מסתיים מהר מאוד בהסדר טיעון מקל. כלומר: לא מדובר ברעשי רקע, אלא ברקע שיצר את הרעש. לא לומר עליו מילה - זה נראה כאילו העליון החליט להחמיר בעונש ולהתעלם מנימוקי-נגד כבדי משקל.
ללב מתגנבת המחשבה, ששופטי העליון ראו מה התקשורת וכמה ח"כיות צעקניות עשו ל
מרים דיסקין, רענן בן-יוסף וציון קאפח, ולפחות בתת-ההכרה לא רצו לחטוף את אותה מקלחת. זה טבעי, זה אנושי - אבל שופטי ישראל מקפידים לומר לנו השכם והערב שזה לא משפיע עליהם. אלא שלפסק הדין בנושא נחמן קשה למצוא הסבר הגיוני אחר.
שיהיה ברור: כל עבריין צריך להיענש. עבריין מין צריך להיענש בחומרה. עבריין מין כלפי בת-זוגו צריך להיענש בחומרה יתרה. אבל כל עבריין צריך להיענש בהתאם לנסיבות מעשיו ועבירותיו. כל עונש צריך להביא בחשבון את גלגולי התיק, את התנהלותה של התביעה ואת תקופת המעצר. במקרה של יניב נחמן, הדין מוצה במחוזי. התערבותו של העליון תמוהה ומיותרת.