לא קל לתמוך בנתניהו, אפילו בחזית התקשורתית בלבד, ביום בו מתפרסם כי הסכים להעניק ל"מחנה הציוני", אם יצטרף לממשלתו, זכות ווטו על כל מה שקשור בהתנחלויות. כלומר, הוא היה
מוכן להסגיר את המפעל הזה, "הנשמה היתרה" של המחנה הלאומי שהוא מתיימר להיות מנהיגו - לידי אויביו ומבקשי נפשו. עוד הוכחה, שלמען שרידותו האישית בשלטון הוא חסר עקרונות ומעצורים.
ואף על-פי כן תהא זאת שגיאה אם הימין, ובתוכו '
הבית היהודי', לא ייתן לנתניהו את מלוא התמיכה במתקפה הכללית שפתח נגדו השמאל בניסיונו לגונן על מבצרו ומקור כוחו העיקרי: התקשורת
הממלכתית העוינת.
הכותרות שניתנו למאבק, כגון "מועד הפעלת התאגיד הציבורי" מכסות על הכוונה האמתית, אותה הגדיר
דן מרגלית (במורת רוח) במדויק: "כוונת ביבי היא לדלל את התקשורת משמאלנים." ומה
נאמר אנחנו? הלוואי!
סבר פלוצקר ב'
ידיעות אחרונות' טוען אפילו, שכיום שום נושא אינו מעניין עוד את ראש הממשלה, לבד מחתירתו להשתלט על התקשורת, ועל כך נשוב אנחנו ונאמר: הלוואי!.
נפתח בציניות של
ירון לונדון במאמרו ב'ידיעות אחרונות', בו תקף את הדימוי של נתניהו כמי שחותר לשוק תקשורת חופשי. לונדון אינו מאמין לו. למה? מפני שנתניהו תומך בפתיחת מחלקת חדשות
בערוץ 20 וזו לדעת לונדון "השתלטות עוינת על משאב ציבורי", "מונופול אידיאולוגי" ו"מיתקן תעמולה...לפרשנות פוליטית חד-צדדית". נפלא. לונדון, בכושר הביטוי שלו, מיטיב לתאר כאן את מה שמאפיין את התקשורת העוינת הממלכתית מיום השידור הראשון שלה.
יש בארכיוני קלסרים רבים, מלאים במכתבי תלונה ששלחתי במשך שנים רבות, על שידורים מגמתיים, מוטים, שקריים, מסיתים, חד-צדדיים, משמיצים ומוציאי שם רע על כל דבר לאומי, ובמיוחד
על מפעל ההתנחלויות. התשובות שקבלתי, אם בכלל, היו סתמיות וריקות מתוכן. צחקו עלי, ובעיקר הכחישו במצח נחושה את מה שכל אחד ראה בעיניו ושמע באוזניו. נקבתי להם בשמות ה"טאלנטים"
שלהם, שכולם מן השמאל. הראיתי להם, איך כל הפאנלים שלהם מורכבים על טהרת 'מחנה השלום' וכל הפרשנים וכל המוזמנים על תקן "מומחים" - אותו כנ"ל. הצבעתי על זיהום השפה
באמצעות שידוריהם המגמתיים - "קיצונים", למשל, יש רק בימין ואיש שמאל אף פעם אינו "מתלהם", כנראה מפני שהאיבר שדרכו מביעים התלהמות צומח רק אצל ימניים. וארץ-ישראל היא
'אאוט' לטובת מדינת הגבול הירוק, שרק היא - 'אין' והמילון כולו מחולק בין מלים חיוביות לשליליות: "גמישות", למשל, תכונה צעירה וסימפטית, שייכת לוויתורים ולנסיגות והיפוכה "הנוקשות" שמזכירה זקנה ואטימות - היא תכונה מולדת של הימין בלבד. "התקדמות" נרשמת רק היכן שיש נסיגות, בעוד
ה "קיפאון" - תכונה שלילית - מאפיין את הדבקים בארצם. "פריצת דרך" - המסמלת התפתחות חיובית פתאומית ודרמטית - תיתכן רק בכיוון הפלשתיני, כי מי שמע, למשל, על "פריצת דרך"
בהתיישבות היהודית ב"שטחים"? (אגב, המונח "שטחים" - אורך כפול רוחב - החליף את ארץ ישראל: גאומטריה במקום רגש לאומי). ודוגמה אחרונה - "אתה אופטימי?" שואל מראיין שמאלני,
אבל רק ביחס לוויתורים ולנסיגות. אופטימיות לקראת קידום מטרות לאומיות נדירה מאוד בשידורי ישראל.
מתוך ייאוש הוקמה לפני 34 שנים "אגודת צרכני התקשורת" שפרסמה חוברת ובה חומר אוטנטי ומדויק, פרי שעות רבות של צפייה והאזנה. הראינו, למשל, איך כל שאלות המראיינים באות רק
מצד שמאל. גם היום, הס מלהעלות שאלה כגון:' מדוע לא תשתמשו בשטחים הריקים ביו"ש לפתרון יוקר הדיור?'
כל מי שהתנגד ל"אדוני התקשורת" הוחרם על ידם - הורחק מכל מיקרופון ומכל מסך. זה קרה לי, למשל, כאשר סירבתי להשתתף בפאנל שבו אני היחיד מן הימין, וממילא עצם השתתפותי בהרכב
כזה מקרינה דימוי מטעה כאלו הימין הוא מיעוט בעם, בעוד ההפך הוא הנכון. במידה רבה עד היום, פוליטיקאים מן הימין אינם מעיזים לפתוח פה ולהרים אצבע נגד שדרים, מגישים, עורכים וקריינים שמאלנים השולטים שלטון ללא מצרים ב'
גלי צה"ל', ב'
קול ישראל', בערוץ הראשון וגם בערוץ הכנסת. החשש, פן יעלימו וישתיקו אותם ובכך יחסלו את הקריירה הציבורית שלהם, כובל את ידיהם ומשתק את לשונם.
מכת השמאלנות בשידורי ישראל תורמת להשחתת דמותה של ישראל בעולם גם מזווית אחרת - היא מעלימה כל מה שיפה וחיובי אצלנו, את ההישגים, המצוינות, ההצלחות. רק בפרסומים בחו"ל
או באינטרנט מוצאים מדי פעם משהו טוב על ישראל. התקשורת הממלכתית משרה בדרך כלל אווירה של פסימיזם ומרה שחורה, מקרינה לעולם תדמית של מדינה נטולת תקווה ורדופת רגשי
אשם.
הברונים של התקשורת העוינת כל כך בטוחים בעצמם, שאדם מפוכח וחד כתער כירון לונדון אינו מרגיש כלל, כמה זה מגוחך שהוא מאשים את קורבנותיו בדיוק במה שהוא בעצמו עושה להם, למשל
בתוכניתו, "לונדון את קירשנבאום": מונופול אידיאולוגי, פרשנות פוליטית חד-צדדית ומיתקן-תעמולה למען מדינה פלשתינית וערכי (בעצם - סיסמאות) השמאל.
יש לקוות, שדן מרגלית צודק בהערכתו שנתניהו מתכוון "לדלל את השמאלנים" בתקשורת, שכן רק איזון מחלט בין ימין לשמאל אצל מפעילי מכונת התקשורת והמשתתפים בה ישים קץ לשעטנז המוזר
של מדינה דמוקרטית שהתקשורת שלה אנטי-דמוקרטית, בולשוויקית.
האמת חייבת להיאמר, שנתניהו הוא הראשון שהעז להתעמת חזיתית עם הדרקון הזה, לשחרר את המיקרופון הממלכתי מלפיתת הפלדה שלו, לשים קץ לשיטת "חבר מביא חבר" - חבר לקליקה וחבר להשקפת עולם, מרביתם מן המטריקס של גל"צ וממחוזות מר"צ ושמאלה. במאבק הזה ראוי נתניהו לגיבוי מלא של כל נאמן לארץ ישראל וכל שוחר דמוקרטיה.
