שלמה זנד טען בסיפרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי" שהיהודים התאסלמו תחת השלטון הערבי- מוסלמים והפלשתינים הם צאצאי היהודים שהתאסלמו. המסקנה הפוליטית מטיעון זה היא שהפלשתינים הם היורשים הלגיטימיים של היהודים לגבי הארץ. אבל, רוב החוקרים סבורים שמדיניות האיסלום הייתה הצהרתית בלבד. אברהם פולק הוא בדעת מיעוט. לא הייתה רדיפה דתית שיטתית נגד הכופרים ורק מקרים בודדים של רדיפות היו בתקופה זו. תהליך ההתאסלמות של הנוצרים היה איטי מאוד ועם סיום הכיבוש הערבי-מוסלמי וכיבוש הארץ ע"י הצלבנים פחות מ-50% מהנוצרים התאסלמו. הייתה התאסלמות כפוייה לגבי השומרונים על-רקע המאבק בין הערבים המקומיים לשומרונים על השליטה בשומרון, אבל אצל היהודים לא הייתה תופעת התאסלמות בזכות המנהיגות והארגון הקהילתי ששמרו על אחדות הקהילה. אבל המנהיגות הציונית לפני מלחה"ע הראשונה טיפחה את התזה שהייתה התאסלמות המונית.

דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי הגיעו למסקנה בסיפרם "ארץ ישראל בעבר ובווה" (הספר יצא לאור ב-1918) שהפלחים הערבים שהתגוררו ב-850 כפרים בא"י המערבית, בשטח בין הים התיכון לנהר הירדן והיוו למעלה מ-50% מהאוכלוסייה הם צאצאי יהודים שהתאסלמו.

המחברים הודו שהנושא לא נחקר דיו, אך ציון עובדה זו לא הפריע להם לקבוע ש"הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים שהשתלטו על א"י וסוריה במאה ה-7. המנצחים הערבים לא השמידו את האוכלוסייה החקלאית שמצאו בארץ...הערבים גם לא עסקו בהתיישבות. הם היו בדווים, רועי צאן ובקר, אנשי מלחמה וסוחרים. בארצות הכבושות הם לא חיפשו שטחי התיישבות, כי לא היה להם מעמד איכרים. הערבים המנצחים שנשארו בא"י הכבושה התיישבו רובם בערים והסתפקו בהטלת מיסים על האוכלוסייה המקומית שאותה שיעבדו" (עמ' 196).

המחברים בדעה, שלמרות הקורבנות של המרידות ומכירת השבויים לעבדות, כתוצאה מהמרד הגדול (66 - 70) ומרד בר כוכבא (132 - 135), עדיין היה יישוב יהודי גדול בארץ תחת השלטון הרומי והנוצרי- ביזאנטי. במרידות הושמדו בעיקר תושבי הערים ולאחר מכן היגרו מהארץ בעלי היכולת והמשכילים ואילו האיכרים דבקו באדמתם, אם כי היו כפרים בודדים שנחרבו. הוכחות לכך ראו המחברים בעובדה שב-351 היה מרד של יהודי הגליל נגד הקיסר קונסטנטינוס (מרד גאלוס), ובראשית המאה ה- 7 היו היהודים מסוגלים לגייס צבא של 20,000 לוחמים לעזרת הפרסים נגד הקיסר הביזאנטיני הרקליוס.

המחברים קבעו שהיהודים ברובם אולצו להתנצר החל מהמאה ה-4, לאחר שהנצרות הייתה לדת האימפריה, אם כי רבים התנצרו למראית עין בלבד. בעת הכיבוש הערבי, קבעו המחברים, שהאוכלוסייה הכפרית הייתה ברובה ממוצא יהודי. לאחר הכיבוש החל תהליך של שירעוב (ערביזציה )שהביא להחלפת שפת הדיבור מארמית לערבית והדת החדשה התפשטה יחד עם השפה הערבית. המחברים הביאו מספר סיבות להתאסלמות של האיכרים היהודים:

• עול המיסים הכבד שהכובשים הטילו על הכופרים בני החסות: מס גולגולת, ומס מקרקעין, שמהם היו המוסלמים פטורים.

• סכנת הנישול המלא מהאדמה - בארצות הכיבוש מקובל היה לחלק את האדמות בין המנצחים.

• כוח המשיכה של האיסלאם - "די היה בהכרזה חד- פעמית ש'אין אלוהים בלעדי אלוהים ומוחמד שליח אלוהים' כדי להתקבל כחברים שווי זכויות בחברה השלטת". מיד עם ההתאסלמות בוטלו ההגבלות המדיניות, האזרחיות והחברתיות.

ההסבר העיקרי להתאסלמות ההמונית של האיכרים היהודים היה:"אותם איכרים יהודים (שבימי הרדיפות ומעשי הדיכוי הנוראים) ויתרו על דתם ועמם כדי לעמוד בדבקותם ובנאמנותם לארץ היהודים".

המחברים הודו שמאז הכיבוש הערבי הגיעו לארץ מהגרים פרסים, מונגולים, צ'רקסים, פרנקים, מצרים, אלג'ירים, גרוזינים, ( וגלים של בדווים), שנשארו ונטמעו באוכלוסייה. אבל, האוכלוסייה הכפרית, הפלחים, שמרה על בידודה ונשארה ממוצא יהודי. (עמ' 201).

נוסף על התזה שהדבקות באדמה הייתה חזקה יותר מהנאמנות לדת ולאומה, הביאו המחברים ראיות למוצאם היהודי של הפלחים:

• החוקר קלוד קונדור חקר את הניב של הפלחים ומצא אותו שונה מזה של העירונים וכן מצא שהוא שזור מלים בעברית וארמית. במסגרת המחקר נאספו 10,000 שמות של כפרים, נחלים, מעיינות, הרים, עמקים, וגבעות בכל הארץ שהשתמרו בשפה העברית. המחקר התפרסם ב-1876 .

• הפלחים שמרו על מסורות בנוגע לדמויות מהתנ"ך, שהיו קשורים במקומות גאוגרפיים. למשל היישוב העברי "מצפה", שבו אסף שמואל הנביא את בני ישראל כדי להילחם בפלישתים (שמואל א', ז', 5 ) ניקרא בפי הפלחים "ביס מואיל". באזור בו חי שמשון הגיבור מקובלים השמות "שאמשון אל ג'באר" ושיח' אבו אל ג'חם (אבי האריה).

• הפלחים נשפטו ע"י השיח'ים שהיו בעלי סמכות שיפוטית והם שפטו לא לפי חוקי השריעאה המוסלמית, אלא לפי "שריעאת אל חליל" (חוק אברהם).

המחברים הביאו עדויות של תיירים שביקרו בגליל במאה ה-18 כחיזוק לתזה שלהם. סטאפן שולץ מצא ב-1754 איכרים יהודים בכפר דרוזי, ששמו לא צויין, ורבי שמחה בן ר' יהושע מצא ב-1765 בכפר בוקעתה (פקיעין) בגליל איכרים יהודים. מסקנת המחברים הייתה שהימצאותם של איכרים יהודים מאשרת את העובדה שבעבר היו בגליל יישובים של איכרים יהודים ש"נבלעו בסביבתם".

המחברים תיארו את החקלאות היהודית המפותחת, על-פי המקורות היהודיים, שכללה "בנין הטראסות, ההשקיה המלאכותית, הזיבול והשבחת הקרקע" ולעומתה את "החקלאות של הפלחים המודרנים ירודה ומפגרת, לא רק בכמות אלא גם - ובעיקר- באיכות" . אבל, המחברים התקשו להסביר כיצד הפכה החקלאות המפותחת היהודית הקדומה לחקלאות מפגרת בידי הפלחים, צאצאי היהודים שהתאסלמו. הם לא מצאו הסבר לעובדה שכל אלה ש"נעשו לפני 2500 שנה, אינם ידועים לפלח של היום", אם מדובר בצאצאי האיכרים היהודים. (עמ' 207 - 208). סוגיית הרס ענף המטעים, שהיה ענף חשוב בחקלאות היהודית הוסברה במלים אלה:"לאחר שקיעת היישוב היהודי, ובייחוד לאחר הכיבוש הערבי בא הקץ למטעים בארץ ישראל". הגורמים להרס ענף המטעים היו מעשי השוד והביזה של הבדווים, המיסים הכבדים והבערות של האוכלוסייה הפלחית.

המחברים תיארו את הרס הטראסות שבנו האיכרים היהודים ביהודה, בגליל ובעבה"י את ביעור היערות, שאותם טיפחו האיכרים היהודים, תחת השלטון הערבי והמוסלמי. גשמי החורף סחפו את האדמה הפוריה ממדרוני ההרים וחשפו את שכבת הסלע. היערות נכרתו ע"י הכובשים השונים שפלשו לארץ וע"י האיכרים שכרתו את העצים לצורכיהם. מערכת ההשקיה המפותחת שהתקינו היהודים, תעלות המים, הבריכות ומתקני ההשקיה, נהרסו ומהם נותרו שרידים בלבד. המחברים הודו ש"העלאת קווי- ההשוואה בין המציאות הפלחית של היום ובין מה שתואר בתנ"ך ובתלמוד מחייב מחקר רב-היקף.

לבסוף, סיכמו המחברים, שתנאים קשים מדיניים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים הם שהטילו את הארץ למצבה העגום:

• המלחמות, הפלישות ומלחמות האזרחים גרמו להיעדר מגן וביטחון

• התקפות הבדווים

• הניהול הכושל של הכובשים, ניצול האוכלוסייה ע"י המושלים, שרירות הלב של הפקידות, עול המיסים

• ניצול האריסים ע"י בעלי האחוזות

• השפעת הפטאליזם המוסלמי.

התזה מעוררת מספר בעיות. ראשית כל, המחברים לא הביאו ראיות ממחקרים להוכחת טיעונם שהאיכרים היהודים לא עזבו את הארץ והייתה אוכלוסייה איכרית גדולה עם הכיבוש הערבי. שנית, הסיבות שהובאו להתאסלמות לא התבססו על ראיות ממקורות בני הזמן.

שלישית, ב-1865 הציע הכומר האנגליקני ארתור סטנלי במיפגש של קרן המחקר הבריטית את התזה שערביי הארץ הם צאצאי הכנענים. החוקר הצרפתי כריסטיאן קלרמון-גאנו וקלוד קונדר פיתחו את התזה שהפלחים בני הכפרים משמרים אורחות חיים קדומים ושמות היסטוריים ובניגוד לבדואים ולערבים העירוניים הם משוקעים בקביעות באדמתם, ולפיכך יש להסיק שבעיקרם הם תושבי הארץ הקדומים, שהמירו את דתם אך שמרו על אופיים האתני. בן-גוריון ובן צבי התבססו על מחקרים אלה וקבעו שהפלאחים הם צאצאי יהודים. אבל, הם עצמם הודו שהשאלה אם מוצאם של הפלחים הוא מאיכרים יהודים שהתאסלמו, עדיין לא נחקרה כראוי.

רביעית, המחברים הודו שהבערות של הפלחים שהם, לטענתם, צאצאי האיכרים היהודים, היא בעייתית. לא ברור כיצד כל הידע בחקלאות שהצטבר בידי האיכרים היהודים לא עבר מדור לדור לצאצאים, אם אכן הפלחים הם צאצאי איכרים יהודים. גם בנושא זה קבעו המחברים שהנושא עדיין לא נחקר כראוי.

חמישית, המחברים הסכימו שהארץ הוצפה לאורך התקופה מהכיבוש הערבי ואילך במהגרים מארצות ערב והאיסלאם, אבל טענו ששתי קבוצות בארץ שמרו על הסתגרותן מפני היטמעות הזרים בתוכם: הבדווים, שהם הערבים האוטנטיים, והפלחים, שהם צאצאי יהודים. האוכלוסייה המגוונת מבחינת אתנית- דתית הייתה מוגבלת ליישובים העירוניים בלבד. גם לטיעון זה לא הובאו ראיות, מלבד צורתם החיצונית של הפלחים שלא השתנתה.

שישית, בסוף הספר יש רשימה ארוכה ומרשימה של ביבליוגרפיה, אבל, הרשימה אינה משתקפת כלל ב-footnotes המעטים שהובאו בגוף הספר.

בקיצור, יש לבדוק את המחקרים שנעשו מאז 1918, כדי לקבל תשובות על הנושאים הטעונים מחקר כדי לקבל תמונה מהימנה של המציאות.

פולק דן במאמר בשאלה אם הערבים הם צאצאי יהודים ועל כן אולי ניתן לקיים באופן זה את הרוב היהודי בארץ. הוא מצא בפירושיו של רבי סעדיה גאון (892 - 942) לספר דניאל, סימוכין לתופעת ההתאסלמות של היהודים בארץ בימיו, אבל דחה את התזה שהייתה תופעת התנצרות המונית בתקופת השלטון הנוצרי-ביזאנטי, בהסתמכו על התלמוד הירושלמי, ועל הממצאים הארכיאולוגיים על בנייה מרובה של בתי כנסת בתקופה הביזאנטית. אבל, הוא קבע שעל-פי מקורות יהודיים, ערביים ונוצריים הייתה אמונה בקרב היהודים שהשלטון הערבי יקיים את החזון המשיחי היהודי. פולק ציטט מדרש יהודי בו נטען שהכליף "יבנה את בית ה' אלוהי ישראל" (לא צויין באיזה מדרש מדובר).

אבל, אם כי פולק היה בדעה שהייתה התאסלמות משמעותית בתקופת בית אומייה הוא הזהיר ש"היחס לישמעאלים שבירושלים במאה העשירית כיהודים שהתאסלמו אין להעביר אותו אוטומטית על אלה שבמאה העשרים, שהרי לא הוקפאה ההתפתחות האתנית והגירת האוכלוסים בתקופה שבאמצע". במילים אחרות, ההגירה של מוסלמים לארץ מסוריה ולבנון, ושל בני עמים באלקאנים, כורדים, אלג'ירים, צ'רקסים, בוסניים לאחר התקופה הצלבנית, בתקופה הממלוכית והעות'מאנית, הביאו לערבוב אתני ו"בסופו של דבר נתגבשה אוכלוסייה ששוב אין להגדירה בפשטנות כיהודים שהתאסלמו...אם כי "קיימים קשרים חזקים של דם ומוצא בינה לבין היהודים. בקיצור, פולק לא הסכים עם הדעה שערביי הארץ כיום הם צאצאי יהודים שהתאסלמו.

א.י. בראוור דחה את התזה של פולק שהיהודים, התאסלמו וקבע "מי שמייחס לו (לעם הארץ היהודי) המרת דת לשם תועלת חמרית טועה ומטעה ואף מחלל זכרו". הוא גם דחה את הפרשנות של פולק לספר דניאל, וקבע, שערביי הארץ הגיעו כמהגרים.

שמואל אלמוג דחה את התזה שערביי הארץ הם יהודים שהתאסלמו. אלמוג ניתח את התופעה שבראשית הציונות טיפחו מנהיגי התנועה הציונית את החלום שערביי הארץ הם צאצאי יהודים שהתאסלמו ואת התקווה להשתלבותם מחדש בעם היהודי, כפי שבאה לידי ביטוי בסיפרם של דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי. אלמוג הגדיר תופעה זו, שהגיעה לסיומה לאחר מלחה"ע הראשונה, כחלום ממנו התפכחו ראשי הציונות. הוא כתב ש"הרעיונות על קרבת הגזע בין הפלאחים והיהודים, אף שלא יצאו מכלל מאוויים רומנטיים, הצטרפו למסכת שלימה, שעיצבה את דמותה של התרבות היהודית המתחדשת".

יש עדויות מעטות מהתקופה הערבית על המרת דת בקרב יהודים.

על-פי מקור ערבי מימיו של הכליף מועאויה (661 - 680), 42 תלמידי חכמים יהודים התאסלמו בשלהי המאה ה-7.

לבציון קבע שהכ'ליף עומר אבן עבד אלעזיז (717 - 720), הוא עומר השני, היה יוצא דופן ביחס לאיסלום בתקופה האומיית.

ידוע על מועאויה אל אשערי, יהודי יליד טבריה, שהתאסלם והיה וזיר בחצר הכליף אל-מהדי (775 - 785 ). בתקופה הפאטימית ידוע על מקרה מפורסם של יהודי שהתאסלם. יעקב אבן-כלס, מבגדד טיפס בסולם הפקידות בארץ תחת השלטון הפאטימי. הוא התאסלם בשלהי המאה ה- 10 וקודם למשרת וזיר..

על-פי הדעה הרווחת כיום לא הייתה התאסלמות המונית של יהודים. מ-1918 ואף מאז 1967 פורסמו מחקרים רבים בשאלה זו ומהם מתברר שרוב החוקרים שוללים את הדעה שהייתה תופעה המונית של התאסלמות, אם כי הייתה התאסלמות של יחידים.

גויטין ביסס את מחקריו, במידה רבה, על אוסף המכתבים מהגניזה הקהירית, בין המאות ה-11 - 13. הוא קבע ש"ההתאסלמות לא הייתה נפוצה בתקופה הקלאסית של הגניזה, לכן אנו שומעים מעט מאוד על ירושות של יהודים שהתאסלמו". גויטין ציטט מכתב מהגניזה בו סופר על יהודים שאולצו להתאסלם בעוד אחרים העדיפו למות או להגר לביזנטיון, לתימן ולארצות אחרות". המכתב התייחס לאינוס להתאסלם בימי הכליף אלחאכים. אבל, התזה המרכזית שלו הייתה ש"גם החסרונות של חיי המיעוטים לא היו מעיקים עד כדי כך שיביאו להתאסלמות המונית". יש בתעודות הגניזה עדות מסוימת לכך שהיו מקרים בודדים שבהם אנשים מכל שדרות החברה סברו, מטעמים אלה או אחרים, כי יהיה נוח יותר להצטרף לדת השלטת. אבל, גויטין ציין שזה לא היה אופייני ליהודי א"י אלא ל"אנשים שחיו בארץ זרה וכן נעקרו מסביבתם הרגילה". על-פי מסמכי הגניזה מומרים רבים לא ניתקו קשריהם עם דתם הקודמת ובד"כ קשה היה למתאסלם לחדור לחברה המוסלמית.

לבציון הגיע למסקנה ש"היהודים דבקו בדתם ורק מעטים מביניהם התאסלמו", והמתאסלמים לא עשו זאת מתוך משיכה רוחנית לאיסלאם אלא בד"כ מתוך פחד או בקשת תועלת. . גם במסמכי הגניזה הקהירית יש עדויות מעטות בלבד על התאסלמות במאות ה- 10 - 12 .

בקרב היהודים לא התחולל תהליך של שחיקה של הארגון והמנהיגות הקהילתית, כפי שארע, לדעת לבציון, בקהילות הנוצריות. החוסן הקהילתי היה גורם עיקרי לחוסן הנפשי של היהודים. הקהילה המשיכה לתפעל את השירותים הקהילתיים. הקהילה היהודית בארץ שמרה על לכידותה, על הארגון הפנימי שלה ומוסדותיה, והייתה זו המנהיגות הדתית שהצליחה לשמור על הקהילה.

ח.ה בן-ששון, קבע אף הוא ש"עמד רובם המכריע של היהודים שבאו תחת שלטון האיסלאם בנאמנות איתנה לאמונתם".

גיל סבור אף הוא שלא הייתה תופעה המונית של התאסלמות יהודים תחת השלטון המוסלמי. אומנם "תנאי עומר" הפכו את היהודים- עם שאר הכופרים- לנתינים סוג ב', אבל "אין במקורות היהודיים, הנוצריים או המוסלמים ידיעה כלשהי על התאסלמות המונית של יהודים במקום ובזמן כלשהם"( עמ' 49). המסמכים מהגניזה הקהירית מהמאה ה-11 מזכירים שורה של ישובים יהודיים בגליל במאה ה- 11, כלומר בשלהי השלטון הערבי. גם הסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם מאשר שאף בתקופה הצלבנית, עדיין, היו לפחות 36 ישובים יהודיים בגליל. גיל כתב שלמרות המצב הקשה של היישוב היהודי בתקופה הערבית- מוסלמית, המכתבים מהגניזה מתארים "את המשכיות קיומו של היישוב היהודי מימי קדם". אין כל עדויות על התאסלמות. יישובים יהודיים שרדו את התקופה הערבית- מוסלמית במידה רבה, בזכות הארגון הקהילתי. " הקהילה הייתה הסכר העיקרי מפני התבוללות וטמיעה, מפני נטישת היהדות. היא שהעניקה את תחושת השייכות לאומה ובתוכה הונצחו מדור לדור הערכים המיוחדים של היהדות". גיל הגיע למסקנה שאין סיבה לחשוב שערביי ארץ ישראל הם צאצאי יהודים (עמ' 49).

לוי הסתמכה על העדויות במכתבי הגניזה על פיהם היו רק מקרים בודדים של התאסלמות ואין כל עדויות על התאסלמות המונית. בימי אל-חאכים הייתה תופעה קצרה של התאסלמות מאונס, אבל היהודים המשיכו לקיים יהדותם בסתר.