זה לא סוד שהעיתונות לא אוהבת את ביבי (
בנימין נתניהו), וזה לא סוד שהעיתונות, כבר שני עשורים (בתקופות שבהן ביבי בשלטון), מורטת את השערות ודופקת את הראש בקיר. חלק מן העיתונאים מנסים את טקטיקת "אולי פרשת ביבי החדשה תסיר את המכשול הזה מהשלטון". וישנם עיתונאים, כמו
ארי שביט מהארץ, או
אמנון אברמוביץ', בטור שכתב ב
ידיעות אחרונות (הגם שאינו כותב קבוע שם), שמנסים לדבר על ליבו של ראש הממשלה הסורר, ולגרום לו להתעשת, לנחות על הקרקע, ולראות את המציאות נכוחה.
כך כותב אמנון אברמוביץ':
"די, מספיק, חדל להתמקח עם עורכים ועיתונאים בטיעונים קבצניים ונימוקים תגרניים, טיעונים הקטנים אפילו על מנהל לשכת העיתונות. הרי, בסוף, באמת, בסך-הכל, התקשורת רכה איתך בהשוואה לקודמיך. התקשורת חומלת, מרחמת, על בני ביתך הסמוכים על שולחנך, כלומר סמוכים על שולחננו".
הסגנון שבו פונה אברמוביץ' לביבי, מזכיר סגנון של מדריך נוער, או אחר גדול, בוגר ואחראי, המדבר אל האח הקטן והסורר בגיל ההתבגרות, שבועט בכל העולם. ממש כמו מבוגר אחראי המבקש מן המתבגר שטוף ההורמונים והסורר, להפסיק לבעוט בכל העולם, ולקבל כמה פשרות, כך מטיף אברמוביץ' לביבי בנושא הגרעין האירני, וה"ברוגז" של ביבי עם אובמה לאחר מכן. הוא כותב:
"אמרו לך שההסכם האמריקני אירני הוא מעשה עשוי, התחננו בפניך לוותר על הפוזות והמניירות ולנסוע ולהביא פיצוי. אני לא מכיר פיצוי נגד נשק גרעיני, אמרת. אני לא מכיר פיצוי על השמדת שישה מיליון יהודים, אמר לך האומר, ובכל זאת בן-גוריון השכיל לחלץ פיצויים מגרמניה והציל אז את כלכלת ישראל. יכולת לשדרג את כוח המגן בתוכנה, בחומרה ובאמצעי הגנה. יכולת לייצר אפלי מקומות עבוןדה בתעשיה. אבל בחרת להיות שחקן תיאטרון ולא שחקן נשמה".
לי הסגנון של אברמוביץ', הסגנון החומל-מטיף, המבין שביבי הוא קריזיונר שצריך כוס מים קרים ומבוגר אחראי שיורה לו להתעשת, מזכיר את שירו של אריק אינשטיין ז"ל, "צא מזה". איינשטיין שר: "אז אולי תפסיק, עם העולם לריב, אז אולי תהיה, הרבה יותר יציב".
ביבי רב עם כל העולם (טוב, אבל זה בגלל שכל העולם נגדנו). ביבי לא יציב (במשך חודשים רבים היה במו"מ עם בוז'י (
יצחק הרצוג) על צירופו לקואליציה, והתהפך ברגע האחרון והכניס טרול בשם
אביגדור ליברמן לקומה ה-14 של משרד הביטחון.
איינשטיין שר: "מן גיל כזה, כל אחד עובר את זה". אבל ביבי הוא כבר לא בגיל ההתבגרות. ביבי בן 67, אוטוטו שולט בנו וחי על חשבוננו 11 שנים ברציפות (טרם ראינו חשבוניות מלאות). נראה כי כל הניסיונות לדבר אליו כאל מבוגר אחרי, יפלו על אוזניים ערלות.
