70 שנה ל-11 הנקודות בנגב

במאי 1939 פרסמה ממשלת בריטניה "ספר לבן" ובין שאר ההגבלות בלטה התקנה להגבלת רכישת קרקע על-ידי יהודים בדרום ובנגב. בריטניה פעלה כך תחת לחצה של מצרים שלא הסכימה להקמת יישובים יהודים בגבולותיה. התנועה הציונית שינתה בעקבות הספר הלבן את האסטרטגיה היישובית ופתחה ברכישת קרקע בכל מקום, בכל מחיר מתוך כוונה להקים בהן, עד כמה שאפשר, נקודות כיבוש בדרום ובנגב. יו"ר הסוכנות דוד בן-גוריון תמך בהצעתו של משה סמילנסקי לרכישת חמישה גושי קרקע בנגב (נג'ד – נירעם וגברעם, הוג - דורות', ברברה – יד מרדכי, מזרח עזה, ודרום מזרח עזה) על שטח של 10,000 דונם ולתבוע מהמוסדות ליישבם לפני שהבריטים יסגרו את האזור כליל בפני יהודים. כזכור, תהליך רכישת הקרקע, מדידתה, רישומה בטאבו ואישור הממשל לכך היו תהליך של כמה שנים. עם זאת, גם בן-גוריון, גם ראשי הקק"ל והסוכנות, ידעו שסיכוייה של תוכנית רחבה ליישוב הנגב אינם תלויים בכמות הקרקע, או בהתנגדות הבריטים או בעימות עם הבדואים אלא, היא תלויה בגורם מרכזי אחד – מציאת מים לקיום וחקלאות באזור.

ברור היה שכל מהלך התיישבותי בנגב תלוי במציאת מיים תת-קרקעיים בכמות מספקת, בהעלאתם לפני הקרקע והובלתם למרחקי המדבר. ביצוע פעולות אלו דרשו טכנולוגיה מפותחת, תקציבים ובעיקר ידע הנדסי-הידרולוגי שלא עמד לשירות המוסדות היהודים. אדרבה, הנציב העליון הקשה על ראשי היישוב והסתיר את תוצאות הסקרים ההידרולוגיים ותוצאותיהם מעיני ראשי היישוב. ד"ר ארתור רופין מהמשרד הארץ ישראלי ביקש להבקיע ולהקים תחנות נסיון באזורים אלה והזמין אצל המהנדס שמחה בלאס, תוכנית להשקיית עשרות יישובים עתידיים בנגב. בלאס הכין תוכנית להשקיית 30 יישובים באזור בכמות של 15 מיליון מ"ק לשנה ובתקציב של 700,000 לא"י.

התוכנית כללה הובלת מים מהירדן והירקון דרומה לנגב, וכן ביצוע חפירות של בארות עמוקות (מעל 350 מטר) בפאתי הנגב. רופין התלהב מהתוכנית והציגה בפני באי הקונגרס הציוני בקיץ 1939 אולם בתנאים המדיניים ששררו אז ובמחסור התקציבי בו מצויה הייתה התנועה הציונית, נראתה תוכנית בלאס כדמיונית ומשום כך לא אושרה. החלופות שהוצעו היו צנועות יותר וברות אפשרות ביצוע מיידי כמו למשל: קידוחי בארות שטוחות, הקמת סכרים, הצפת שטחים במי נגר, וקליטת מי המשקעים היורדים דרומה מהרי חברון. גם בקק"ל וגם בסוכנות היהודית לא קיבלו את מסקנות חברי הקונגרס שנתפרשו כוויתור בשלב זה על הנגב. הם המשיכו לדחוף את רעיון יישוב הנגב הצפוני גם ללא פתרון מיידי של בעיית המחסור במים.

ביום 12 ביולי 1939 הוקם קיבוץ נגבה וכמה ימים לאחר מכן, הוחל בניסיונות חקלאיים בטיב הקרקע והתאמתה לחקלאות ובחיפוש מקורות מים. במקביל, נבדקה אפשרות להקמת יישוב חדש בנוסח "חומה ומגדל" בקרקעות א-סיר (לימים מצפה בית אשל בעמק שרה) וליד הכפר הוג' (לימים דורות). המשך רכישת הקרקע והקמת קיבוץ נגבה, דרבנו את ראשי המוסדות להקמת "נקודות כיבוש" נוספות. הרצפלד וויץ דרשו הקמה מיידית של 20 נקודות בו יישבו 50 חלוצים בכל נקודה ויצרו "מרחב התיישבות" יהודי. הקק"ל, למרות תמיכת בן-גוריון וויץ בתוכנית, סירבה לממש את התוכנית בשל סיבות תקציביות. בעוד המוסדות מתלבטים לגבי הצעד הבא בנגב, פורסם בפברואר 1940 "חוק הקרקעות" המנדטורי אשר מנע לחלוטין המשך רכישת קרקע בידי יהודים בנגב הצפוני. תגובת היישוב לחוק הייתה – המשך מהיר של רכישת קרקעות והגדלת גושים בנגב הצפוני והקמה מיידית של 5 יישובים שם, בסגנון חומה ומגדל.

בשנת 1941 – 1942 החליטו המוסדות המיישבים לפעול והוקמו היישובים בנגב הצפוני: דורות, גת, גברעם, וניר-עם ובשנת 1943 עלה קיבוץ בארות יצחק. הקיבוצים הללו כונו "קצת פחות מהיאחזות". הקיבוצים שהועלו על סף המדבר, המשיכו משום מה להתבסס על שיטת "המשק המעורב" הדורש כמויות מים גדולות. גם המתיישבים וגם ראשי הקק"ל והסוכנות הבינו כי יש לבסס את היישובים החדשים על שיטה חקלאית חדשה. "שיטת בעל" שתנצל את מי הנגר בואדיות. על-אף התחושה שחלה התקדמות מה חיפש ויץ פתרונות מקוריים ליישובי הנגב הרחוק. בשלהי 1942 הוא העלה רעיון חדש: הקמת תחנות ניסיון שתקראנה "תחנות חווה" ותשמשנה בסיס להתיישבות קבע בעתיד. באביב 1943, נוצרה תחושה בקק"ל ובמרכז החקלאי כי יש ביכולת המוסדות לפרוץ עמוק לעבר הנגב הדרומי. הסיבות לביטחון שליווה את ויץ והקק"ל בהצלחת המבצע היו: נאומיו חוצבי הלהבות של בן-גוריון על חשיבות הנגב שהציתו את הדמיון; הסכמת קק"ל למדיניות של "יצירת עובדות" לפני פתרון שאלת המים, ולשיתוף פעולה עם הסוכנות; תוצאות הניסיונות הצנועים שנעשו בנגב הצפוני והמלצת ראשי "ההגנה" בדבר חשיבותם הביטחונית של מצפים במרחב באר שבע כצעד מכין לקראת "כיבוש הנגב".

במאי 1943עלה "מצפה גבולות" על הקרקע ובקיץ ובסתיו של אותה שנה עלו רביבים ליד ביר עסלוג' ובית אשל ליד באר שבע. בכל מצפה כ – 12 חברים ללא נשק שתפקידם לערוך ניסיונות חקלאיים ולסייע ברכישת קרקע בדרום. חברי המצפה הודרכו על-ידי מומחים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובעזרת מדריכי המרכז החקלאי למדו מהבדואים שיטות גידול וטיפוח. השלטון הבריטי הגיב באדישות והניח שהמצפים הם תופעה חולפת. המצפים היו תשובה יישובית לחוק הקרקעות ואתגר את "קופת האומה" ארגון ערבי לאומי שאסר מכירת קרקע ליהודים בנגב על-ידי בדואים. בהנחה שהמצפים אפשרו את השלב הבא (11 הנקודות) נביא כאן את הערכתו של ויץ: המצפים הוכיחו כי קרקעות הנגב הצפוני(לס), טובות לרוב הגידולים של החקלאות במרכז הארץ. באמצעות עיבוד קרקע רציונאלי, התאמת הזנים לאקלים ולמיעוט המים ושימוש בשיטת "מחזור זרעים" אפשר יהיה להגדיל יבול שדות החורף פי ארבעה; כמות המים שתידרש לחקלאות המדברית תהיה שליש מהכמות באזורי הארץ האחרים. על-אף תחושת ההצלחה שנשמעה בדבריו לא הייה עדיין בידי הקק"ל והסוכנות פתרון קבע להולכת מים לישובים החדשים ולמתוכננים.

בעקבות מסקנות ועדת "מוריסון-גריידי" (1946) שמלבד מובלעות יהודיות פה ושם, סגרה את הנגב בפני התיישבות יהודית - הורתה הנהלת הסוכנות למוסדות המיישבים לרכז במהירות נתונים חדשים על אפשרויות להתיישבות בנגב. בנוסף התבקשו מומחי הסוכנות לתכנן את הובלת מי נהרות הצפון לקרקעות השוממות בדרום. ללא קשר עם מסקנות ועדת מוריסון-גריידי היו מתכנני הסוכנות באמצעותו של גיבוש רעיון נועז: הקמת גוש יישובי בין שלושת המצפים לגוש הקרקעות של רוחמה-דורות. הצלחת המצפים בניסיונות וביכולת השרידות, חיזקה את ידי התובעים להתיישב ומיד ואף הומלץ על גיוס קבוצת דייגים לכיבוש מקצוע הדייג באילת. גם ויץ המאופק בדרך כלל, התלהב והסכים להקמת 11 ישובים באופן מיידי באזור מחשש ניתוק הנגב מהישות הציונית. המועד שנקבע להעלאת 11 הנקודות נועד לנצל את תקופת מערכת הבחירות בארצות הברית מתוך הנחה שארה"ב תמנע מתגובה חריפה. יתר על כן, הצהרת התמיכה של הנשיא טרומן במדינה יהודית ערב יום כיפור הוסיפה לביטחונם של ראשי היישוב שאכן יש למהר ולבצע העלייה לקרקע.

עד לעלייה היו בנגב (דרומה מנגבה) 3 יישובים אשר ישבו בהם 200 צעירים שעיבדו כ-11 אלף דונם. ערב העלאת היישובים הבטיחה הקק"ל שתממן כמחצית מעלות קו מים חדש עבור 11 הנקודות שיצא מניר-עם שם נמצא מקור מים שופע. התוכנית ליום העלייה הוכנה במשך חודשים רבים. המוסדות התלבטו בבעיה עקרונית: האם לבצע את העלייה לפני מתיחת קו המים או להמתין עד שיושלם. לאור הנסיבות הבינלאומיות הוחלט להעלות את היישובים ויהי מה. על המתיישבים יהיה להחזיק מעמד כשנתיים עד שיגיע אליהם הקו שיאפשר הקמת חקלאות קבע. את המים ישיגו בינתיים משכניהם הבדואים או מקידוחים שטחיים באזור המערבי. לוי אשכול (שקולניק, יו"ר מקורות) סייע לבלאס לתקן את תוכניתו המקורית ולתכנן קו מים חדש, המותאם לתוכנית היישובים. בסופו של דבר הוחלט כי כתגובה לתוכנית מוריסון-גריידי יוקמו 16 יישובים חדשים בארץ מתוכם 9 בנגב: סומרה (תקומה), נחביר (בארי), דנגור (נירים), גרין (אורים), מדסוס (נבטים), קלטה (חצאים), ביר זבאללה (שובל), ביר-מנסור (משמר הנגב) ודיר אל בלח(כפר דרום). התוכנית עתידה הייתה להשתנות מעט לקראת ביצועה.

במוצאי יום כיפור, בלילה שבין 5 – 6 באוקטובר, הוקמו לבסוף 11 נקודות חדשות בנגב: שובל, משמר הנגב, חצרים, נבטים, כפר דרום בארי, תקומה, נירים, אורים, ובשולי הנגב הצפוני: גלאון וקדמה. העלייה על הקרקע נעשתה בלילה אחד, והאחריות לתכנון ולביצוע הוטלה על מטה "ההגנה" שמינה את יוסף רוכל (אבידר) כמפקד. השלטון הבריטי הועמד בפני עובדה מוגמרת לאור היום. במטה המבצע הקפידו למקם את היישובים רק על קרקע יהודית או קרקע בבעלות הקק"ל כדי למנוע מהבריטים תואנה מיידית להורדת היישובים והם אכן נמנעו מכל סוג של עימות. רדיו לונדון ניסה "להקטין" את חשיבות המבצע וכינה אותו המשך הניסיונות החקלאיים בנגב. בקיבוצים משמר הנגב ושובל, שם הוסבר לקצין בריטי שהופיע נזעם כי מטרת היישוב היא רק תחנה עבור מעבדי הקרקע שאינם יכולים לחזור צפונה ללון שם. ההסבר הניח דעתו והוא אף הציע את עזרתו. לימים טען סגן מושל המחוז, הלורד אוקספורד, שההוראות הישירות מלונדון קבעו כי אין להפריע ליהודים במבצע. התגובה הערבית הסתפקה במחאה שהוגשה לנציב העליון ובמאמרים בעיתונות הערבית שתארו את המבצע "ככיבוש צבאי של הנגב". השיקול הביטחוני היה השיקול העיקרי בקביעת מיקומם של הנקודות: בראש גבעה וסמוך לכביש או ציר תנועה מרכזי. כך ניתן היה להגן על היישוב עד לבואה של התגבורת. מחשש להתקפה, נבנה בלב כל ישוב מבנה מרכזי "בית ביטחון" שבו בשעת חרום אמורים היו להתרכז חברי היישוב על ילדיהם ולנהל קרב הגנה.

בניגוד ל"שלושת המצפים" שם הייתה תוכנית עבודה מסודרת הרי שב–11 הנקודות שררו בתחילה אי-סדר ואי בהירות באשר לתעסוקה היומית ונוהל סדר היום. הויכוחים סביב השאלה אלו גידולים חקלאיים יתאמו ליישוב לא פסקו ומדריכי הקק"ל והסוכנות נאלצו להתערב לא פעם ולהכריע. בחודשים הראשונים עסקו המתיישבים בניסיונות חקלאיים שאינם קשורים לנגב כמו גידול בננות או תפוחי אדמה ונחלו כשלון חרוץ. משום מה, הניסיון החקלאי שנאסף במצפים, הועבר באיטיות רבה למתיישבי 11 הנקודות. רק לאחר שמדריכי תחנת המחקר החקלאי ברחובות החלו להדריך את המתיישבים באופן סדיר (כשהם נשענים על תוצאות 6 עונות חקלאיות של המצפים), השתנה המצב לטובה. בסוכנות היהודית הקפידו להכריז כי ההתיישבות לא תגרום לנישול בדואים מקרקעותיהם וכך, בשלהי 1947 הגיע הרכוש הקרקעי היהודי בנגב ללמעלה מ-173,000 דונם.

הנחת קו צינור המים מניר-עם ליישובים היה תנאי להתבססותם. בינואר 1947 הוחל בהנחת קו מים בקוטר של 6 אינטש' מניר עם בשתי זרועות. הצינורות נקנו במחירי עודפים מעיריית לונדון, שהשמשה בהן בעת מלחמת העולם השנייה לכיבוי שריפות. זרוע אחת של הצינור, המזרחית, תוכננה לעבור דרך דורות שובל ומשמר הנגב ולהגיע עד בית אשל ונבטים, והזרוע השנייה – המערבית, מניר עם דרך תקומה וצאלים עד נירים. הכוונה הייתה להעביר בו כ-3 – 4 מיליון מ"ק בשנה וכשליש מכמות זו תוכננה להקצות לצרכי חליפין של קרקע במים עם בעלי האדמות הבדואים. בפברואר 1947, גברו מעשי האיבה של הבדואים וערבים לאומנים מסיתים מעזה והחלו חבלות בקו המים, נטמנו מוקשים כדי לפגוע במשמרות "ההגנה" ואף נורתה אש מהמארב לעבר מניחי הקו. לאור החשש מחוק המים שממשלת המנדט הכינה ומשמעותו החמורה - איסור העברת מים מאזור לאזור - הוחלט להגביר את קצב הנחת הקו וגויסו לכך פועלים רבים ומחלקות שמירה של "ההגנה" והיישובים. מסלול קו המים לא הושלם ובינתיים פרצו קרבות מלחמת העצמאות. מספר יישובים, בעיקר בקצוות הדרומיים – נותרו ללא מי המוביל החדש עד תום המלחמה.

מבצע ההתיישבות של 11 הנקודות בלילה אחד היה הגדול מסוגו עד אז, וחיים ויצמן אמר שהשפעת המבצע על בריטניה ועל העולם בדבר נחישות העם היהודי ליישב את הנגב – עלה על מאות נאומים. יתר על כן, נוכחנו כי מבצע 11 הנקודות היה חלק ממאמצי המוסדות המיישבים, הנהגת היישוב התנועות המיישבות לחקור את הנגב, לערוך בו ניסויים חקלאיים, ליישבו ולהוכיח לעולם כי ניתן להקים בו חקלאות בת-קיום המפרנסת את מגדליה וזאת מבלי לנשל את הבדואים ותוך הסתייעות במי נהרות הצפון. את המבצע יש לראות אם כן כמשתלב בכלל העשייה בנגב: רכישות הקרקע הגדולות משנות השלושים, הקמת המושבה רוחמה וקיבוץ נגבה והקמת יישובי מערב הנגב בראשית שנות הארבעים. לאחר מכן שוב שרשרת של עשייה ומחקר: העלאת שלושת המצפים, הקמת 11 הנקודות, מתיחת קו המים על שתי זרועותיו והוספת שבעה יישובים חדשים שכונו "יישובי העיבוי" וזאת עד פרוץ מלחמת העצמאות.

• אורן א', התיישבות בשנות מאבק, ירושלים תשל"ח.

• בלאס ש', "מים לארץ הנגב", בתוך ארץ הנגב, עמ' 343 – 367.

• ויץ י', התנחלותנו בתקופת הסער, מרחביה 1947.

• פורת ח', מישימון לארץ נושבת, ירושלים 1996.

• קרק ר', תולדות ההתיישבות היהודית החלוצית בנגב, מהדורת אריאל, ירושלים 2002

• ארכיון ע"ש טוביהו באוניברסיטת בן-גוריון, על שפע תיקיו.