עידן חדש ואב טיפוס חדש פוקד את ישראל: הצעיר המשתולל. הוא גס רוח. עונה בחוצפה לפונים אליו. בועט במוסכמות במיוחד אם הן כוללות סדר ומשמעת. הורס רכוש פרטי ולא בוחל חלילה בפגיעה ברכוש ציבורי. בוחל בעמידה בתור. זה ממש לא בשבילו. משתולל על הכביש (ואבוי לך אם תעיר לו). מצטיין בהרמת קול, למען ישמעו וייראו. משחקי כדורגל, נו, מוטב שלא נתייחס... דפוסי ההתנהגות האלה אינם פוסחים על-אף מקום בהווייה היומיומית שלנו. בתי הספר בתי קולנוע, כאמור מגרשי כדורגל וכדורסל. ובעיקר כבישי הארץ. כאן כבר נשפך דם והרבה כתוצאה מההשתוללות הזו. ומה שחשוב יותר, המוסדות, שיש להם נגיעה כל שהיא לתופעה הקשה הזו, אינם פוצים פה ומצפצפים. כולם מ-פ-ח-ד-י-ם.
כאשר קבוצת נערים פוקדת בית מלון לדוגמה, הרוח המלכדת אותם היא רוח העיוועים של פריקת העול. של ההשתוללות. כל המרבה הרי זה משובח. הצעירים הללו אינם רוצים להצטיין בהתנהגות טובה, בדרכי נועם, בהוקרת התודה של הצוות במלון, המשרת אותם בנאמנות. לא. נהפוך הוא. צעקות, אלימות מילולית ופגיעה ברכוש המלון, הם המאפיינים של היותם שם. מן דינמיקה פנימית-חברתית המצווה עליהם לנהוג רק כך.
בשנות נעורי חבשתי את ספסל הלימודים בבית ספר ממלכתי-דתי ידוע בירושלים. יחד אתי למדו בו הרבה נערים ונערות מבתים חילוניים. הוריהם קיוו שבזכות הלימודים בבית ספר זה, תועשר חוויית התבגרותם ויתווסף לה גם קורטוב של מסורת יהודית. בתום ההפסקה לא היינו מתפרצים בקול צריחה רמה לתוך הכיתות, אלא הייתה מתארגנות שורה של תלמידים מחוץ לכיתה, ורק כאשר המורה היה מסמן לנו, הייתה מתבצעת הכניסה לכתה, בשקט גמור, ללא המהומה האופיינית היום לפעולה זו. כאשר המורה היה נכנס לכתה היו כולם קמים. לא נגרע מאומה מכבודנו בשל פעולה זו. אני צופה היום באירועים בהם נוטל למשל חלק ראש הממשלה. הוא נכנס ויוצא וכאילו כלום. היושבים -יושבים ומשוחחים ביניהם. חסר רק המסטיק שילעסו בקולניות... כולנו מכירים את הדרך בה מקבלים באירועים בחו"ל אורחים מכובדים. כאשר נכנס נשיא ארה"ב לאולם, כולם קמים. גם בבית הנבחרים ובקונגרס, כאשר מופיע אורח - מכבדים אותו בקימה. הנימוס מסתבר עוד לא הזיק לאיש זולת לאלה מהנערים הישראלים הרוכשים את הילת המנהיגות בתוקף התפרעותם וגסות רוחם...
החברה הישראלית החליטה עוד בשלב מוקדם בתהליך התהוותה, לוותר על כל גינוי הנימוס הללו. הם נחשבו ונחשבים כמיותרים. הדוגמה להתנהגות גסה כלפי נושאי תפקידים מתחילה ביחסים שבין הורים למורים. אין זה חזיון נפרץ כאשר הורה צועק על מורה. כאשר מטופל ו/או קרוביו, גוערים ואף מכים רופא. על מפגשים רוויי קללות ליד הרמזורים בעת ההמתנה באור האדום, מיותר לדבר.
מערכת החינוך חייבת להתגייס לביעור ההתנהגות הגסה שפלשה לכל תחומי חיינו. שיפור בתחום הזה חשוב לא פחות מ - 5 נקודות במתמטיקה, אולי יותר. יישב שר החינוך ובכירי משרדו על המדוכה, ואולי אולי תצא ממועצת החכמים הזו, איזו הצעה לשיפור פני החברה שלנו.
על הסובלנות ואורך הרוח של השמאל
הימין למוד ביקורת של השמאל. היא ניתכת עליו ללא הרף. הוא מואשם בחוסר סבלנות, בתוקפנות ובקיצור בכל מיני חטאים שנסתפחו אליו מקדמת דנא, עוד מעידן הפורשים, רדיפות הסזון, והשד יודע מה עוד... תדמית כזו הלבישו עליו כל הוגי הדעות מן השמאל.
השבוע נתקלתי בתגובה של אנשי שמאל כלפי אחד האמנים החביבים עלי במיוחד,
יהורם גאון. אני אוהב את פינתו ביום שישי. ובה הוא מבקר, אומנם באירוניה דקה ובפובליציסטיקה, עדינה לא פחות, לא בהתלהמות, תופעות שונות שהשמאל הוא אביהן מולידם. ראוי לציין שכל מגיש חדשות ולו גם יהא מהשורה השנייה או השלישית, מרגיש חזק דיו להגיש פובליציסטיקה, ככל שתאווה נפשו, ועד לכדי תחושת בחילה שלנו, אנו הצופים. עד עכשיו שמעתי בתקשורת, רק הגיגים מצד שמאל של המפה הפוליטית. הפעם גאון ביקר את ברק על הביקורת שמתח כלפי נתניהו. ביקורת ללא "בשר".
אהוד ברק נמנע מלתת פרטים על איזה שהוא מחדל עלום. איפה קרה, מתי קרה, מה הייתה מהות העניין הביטחוני לשמו נולדה הביקורת? על כל אלה לא נאמר דבר.
והנה קבוצת אנשי שמאל יצאה בהתקפה על גאון. הכיצד הוא מעז. איש שמדבר בזכות נתניהו? הייתכן? כל היצרים מבית מטבחם של השומר הצעיר ומפא"י, כל הגעגועים לקולקטיביות הרעיונית הנאצלת והנשכחת, צפו ועלו אל פני השטח. ובקיצור יחי
חופש הביטוי, בתנאי שהוא יהיה נחלת השמאל!
ולא יכולתי לסיים את אותו פוסט, בלא לברך את גאון, שלתוכניתו מאזינים, כל יום שישי בשבוע, מאות אלפי אנשים, שימשיך. תוכניתו היא בבחינת קרן אור הבוקעת מבעד לסדק צר שנתהווה, בזכותו, בענן התקשורת השחור האופף אותנו באמצעי התקשורת מכל עבר...
