דוח הסניגוריה הציבורית מתחיל להזכיר את דוחות מבקר המדינה: כל שנה מתרגזים מחדש. אז נכון שהדוח השנה מדווח על אי-אלו שיפורים, למשל בירידה במספר "תיקי העוני", אבל התמונה בכללותה חמורה וקשה - כמו בשנים הקודמות.

עוד פעם מתברר שיוחנן דנינו הוביל את משטרת ישראל לאורגיה של מעצרים מיוצרים. עוד פעם מתברר שחלק ניכר מהשוטרים והקצינים מצפצפים על זכות ההיוועצות בעורכי דין. עוד פעם מתברר שעצורים מוחזקים בבתי המעצר למרות שקציני משטרה יכלו לשחררם. עוד פעם מתברר שחלק ניכר מהאסירים לא זוכים להתייצב במועד, אם בכלל, בפני ועדות השחרורים. עוד פעם מתברר שתלונות על אלימות שוטרים מטויחות.

ובכל זאת, בדוח של 2015 יש כמה תופעות חדשות וחמורות. אחת מהן היא ריבוי השימוש בהליכים פליליים במקרים כל כך שוליים, עד שאפילו המילים "זוטי דברים" גדולות עליהם. להעמיד לדין על זריקת חצץ או שפיכת חלב? על זה לבזבז זמן ומשאבים? כמה וכמה אנשים במשטרה כנראה יצאו מדעתם - אלו שבכלל חקרו את התלונות הללו, אלו שהעבירו אותן למחלקת התביעות, אלו שהגישו את כתבי האישום ואלו שהתייצבו בבתי המשפט. לא היה בדרך אף אחד עם קצת היגיון כדי לבלום את הטמטום הזה.

תופעה שנייה היא בעיני החמורה ביותר ב-148 עמודי הדוח: כיצד יהודה וינשטיין ואביחי מנדלבליט הפכו חקיקה לאות מתה. בשנת 2013 נקבע בחוק הליך של סגירת תיק מותנית - הדרך להעניש בצורה מתונה, צופת פני עתיד, תוך חיסכון במשאבים ומניעת סטיגמה פלילית.

אז הכנסת חוקקה. ביג דיל. בא וינשטיין וקבע, שהתביעה המשטרתית לא תוכל להפעיל את הנוהל הזה. למה? ככה. התביעה המשטרתית, כדאי להזכיר, אחראית ל-80% מכתבי האישום, ובכללם כל העבירות הקלות - דווקא אלו שבהן יש היגיון בשימוש בכלי מתון זה. ההנחיה של וינשטיין הייתה זמנית, אבל מרוב זמניות - היא עמדה בתוקפה עד מארס השנה. באותו מועד קבע מנדלבליט, שגם התביעה המשטרתית תוכל להשתמש בסגירה המותנית - בשלוש עבירות: אלימות שאינה במשפחה, הסגת גבול במטרה לבצע עבירה והתאכזרות לחיה.

המשמעות המעשית היא, ששני יועצים משפטיים לממשלה לקחו חוק והפכו אותו לאות מתה. וזה אפילו לא קרה בתקנות המצריכות אישור של ועדה בכנסת. זה נעשה בהנחיות פנימיות - בדיוק כמו אלו שקובעות כיצד ייעשו הסדרי טיעון או מה יהיו עילות סגירת תיקים. אז יש מחוקק ראשי (הכנסת), ויש מחוקק משנה (תקנות של השרים) ויש מחוקק-על (הנחיות היועץ המשפטי).

אפשר להתפוצץ. ראשי התביעה הכללית לא אהבו חוק, אז הם פשוט הרגו אותו בהנחיות מינהליות. תארו לעצמכם ששר היה עושה את זה; הרי היועצים המשפטיים למיניהם היו יוצאים מעורם. אבל להם - להם מותר. וחברי הכנסת, שהחקיקה שלהם הפכה לעפר ואפר, שותקים. הם צריכים להסתבך עם מי שיכול לאשר חקירות נגדם?

היחיד שמעז לומר את הדברים הוא הסניגור הציבורי, יואב ספיר. ואולי זה רק בראש החשדני שלי, אבל שמא יש לזה קשר למה שמסתתר באחד העמודים האחרונים של הדוח: מצוקת כוח אדם גוברת והולכת בסניגוריה הציבורית, שלא זוכה למענה. מיקומה של הסניגוריה במשרד המשפטים, תחת השר שאחראי גם על הפרקליטות, הוא ניגוד עניינים מובנה (אגב: בדיוק כמו מיקומה של מח"ש שם, לצידה של אותה פרקליטות). האם פורעי החוק ברחוב צלאח א-דין פועלים כדי לייבש את הגוף היחיד שלא מפחד מהם?