הכל שווים בפני החוק - גם השופטים

החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, להעמיד לדין נשיא בית משפט המחוזי בנצרת, בדימוס, יצחק כהן, שפורסמה היום בידי העיתונאי, איתמר לוין, היום (News1, תאריך 8.9.2016) ולהגיש נגדו כתב-אישום באשמה של מעשה מגונה והטרדה מינית, מהווה שינוי של ממש במדיניות התביעה הכללית והיועץ המשפטי לממשלה, גם יחד, בכל הקשור להתנהלות כלפי ציבור שופטים ושופטות שסרחו, לכאורה ובעקבות חקירה שנוהלה נגדם, התגלו מעשים פליליים, שנעשו, לכאורה, על ידם.

למי שאינם זוכרים, נזכיר נשכחות, כי בעקבות חשיפה שחשף News1, חשדות - כאשר השופט בדימוס, יצחק כהן, היה מועמד לכהן כשופט בבית משפט העליון, נפתחה חקירה נגד שופט בדימוס זה, בחשד לעבירות מין בתוך המשפחה. החקירה אישרה חשיפת News1, אך לגבי בנות המשפחה, נקבע שחלה על מעשיו התיישנות. כאשר בעקבות אותה החקירה התברר כי השופט בדימוס, ביצע, לכאורה, עבירות כלפי עורכת-דין שעבדה בלשכתו, בבית משפט המחוזי בנצרת ובעניינה, טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

היועץ המשפטי לממשלה, הגיש בקשה לבית המשפט להעביר מקום הדיון בכתב-האישום האמור להיות מוגש לבית משפט השלום, נגד השופט, בדימוס, יצחק כהן במחוז אחר שאינו מחוז חיפה ושאינו מחוז הצפון, שכן השופט בדימוס, יצחק כהן מוכר לשופטים בבתי משפט אלה, כעולה מהבקשה להעברת הדיון, הרי כתב-האישום יוגש לאחר שבית המשפט העליון יכריע בבקשת העברת הדיון.

החשיבות העולה מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, להגיש כתב-אישום לבית משפט נגד נשיא בית משפט המחוזי, לשעבר בנצרת, השופט, בדימוס, יצחק כהן, נובעת מכך, שבעבר - כאשר התגלו מקרים של ביצוע עבירות פליליות, לכאורה, בידי שופטים ושופטות מכהנים - פעלה המערכת המשפטית באמצעות הנהלת בתי-המשפט "לסגור עניינים" עם שופטים ושופטות אלה, בדרך של הוצאתם וגם/או יציאתם לפרישה כפויה ומוקדמת, כמו-גם "להתפטרותם מרצונם" והסתפקה בכך, ללא שננקטו, נגד שופטים ושופטים סורחים וסורחות אלה, לכאורה, כל הליכים פליליים וגם/או כל הליכים משמעתיים שהם.

אם בעבר, בשנות תחילתה של המדינה ומאוחר יותר, בשנות ה-50 וה-60, לא היססה המדינה ולו גם לרגע - להגיש כתבי אישום, נגד שופטים שנחשדו בשחיטות ולנהל נגדם הליך משפטי ממושך וארוך (ראו, למשל פרשת השופט, בדימוס אליעזר מלכי ז"ל), הרי מתחילת שנות ה-70 ואילך, החל להסתמן קו של מדיניות של "הכשרת השרץ", בכל הכבוד הראוי, כמו-גם "טאטוא העובדות ובירורן לאשורן אל מתחת לשטיח", באופן שלעולם לא התבררו העובדות והטענות נגד שופטים ושופטות, סורחים, לכאורה, לאשורן.

מתברר ומסתבר, כי המדיניות הבלתי רשמית, שנקטה מערכת המשפט, באמצעות הנהלת בתי-המשפט, מאז שנות ה-70 ועד לאחרונה, שבה ביקשה מערכת המשפט, לשמור על שמה הטוב, בכלל ועל שמם הטוב של השופטים והשופטות, בפרט, לא צלחה עוד. ריבוי המקרים שבהם "הודבקו" חשדות לציבור השופטים והשופטות והעובדה שחשדות אלה, לא נבדקו עד תום, בדרך של הגשת כתבי-אישום, נגד שופטים ושופטות אלה, אלא הדברים נסתיימו, בדרך של "סגירת ענייניים" מחוץ לכתלי בית המשפט, לא הוסיפה יוקרה רבה למערכת המשפט. היפוכם של דברים הוא הנכון. הציבור החל להרגיש כי קיימים בארץ, שתי מערכות. האחת של שווים. והשנייה של שווים יותר.

הציבור לא הבין מדוע בחשדות, לכאורה, המיוחסים לאזרחים ולאזרחיות מן השורה מהחליטה הפרקליטות לברר חשדות אלה, בדרך של הגשת כתבי-אישום, נגד אותם אזרחים ואזרחיות, החשודים, לכאורה, בביצוע אותן עבירות פליליות ואילו שעה שמדובר בציבור שופטים ושופטות החשודים, לכאורה, בביצוע עבירות פליליות, הדומות וגם/או הזהות בחומרתן, אין מגישה הפרקליטות וגם/או אין מורה היועץ המשפטי לממשלה, על הגשתם של כתבי-אישום, נגד ציבור השופטים והשופטות, שסרחו, לכאורה ומסתפקת בגריעתם מהמערכת השיפוטית והוצאתם לפנסיה מוקדמת, תוך שזכויותיהם הכספיות, לא נפגעו, כלל וכלל, עקב יציאתם - מיוזמתם אלה, לכאורה - לפנסיה מוקדמת וכפויה זו.

הביקורת הציבורית הנמתחת, בשנים האחרונות על מערכת המשפט, בכלל ועל ציבור השופטים והשופטות, בפרט אינה מאפשרת עוד להסתפק בפרישתם הכפויה של שופטים ושופטות אלה, לפנסיה מוקדמת מרצון, תוך אי-הגשת כתבי-אישום נגדם, בגין העבירות שהם חשודים, לכאורה, בביצועם, תוך כדי כהונתם השיפוטית ואי-פגיעה בזכויותיהם הכספיות והאחרות, שצברו הם במהלך כהונתם השיפוטית הזו.

כפי שכתב שופט בית משפט העליון לשעבר, בארה"ב לואי דמביץ ברנדייס: "אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר". יישר כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, שתיקן ההפליה, לטובה שהייתה קיימת כלפי ציבור שופטים ושופטות שסרחו לכאורה ושלא הועמדו לדין, בעקבות חשדות פליליים, שהועלו נגדם וכעת, פתח הוא הדלת, בפני התביעה הכללית, להגיש כתבי-אישום, נגד שופטים סורחים, לכאורה, אלה ולהשיב למערכת השיפוטית, כבודה הראוי, המגיע לה.