יוסי ביילין מ
ישראל היום מקדיש את טורו השבועי ב"ישראל השבוע" לאנקדוטה היסטורית בסכסוך הישראלי פלשתיני;
כינוס שרי החוץ של
האיחוד האירופי שנערך בפריז ביוני השנה, וממנו הבריזו הישראלים והפלשתינים, כל אחד מטעמיו הוא, מזכיר לביילין נשכחות:
בוועידת לונדון משנת 1946, נציגי הערבים (לא היו אז "פלשתינים"), והיהודים, הבריזו כל אחד מטעמיו הוא;
היהודים הבריזו בגלל עצורי השבת השחורה, שנכלאו בלטרון. הערבים, כי הבריטים לא סימפטו, בלשון המעטה, את המנהיג הפרו-נאצי שלהם, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני.
החשיבות של וועידת לונדון, לפי ביילין, היא שוועידת ההמשך, החליטה להעביר את תפוח האדמה הלוהט "פלשתינה", אל האו"ם, שאז עוד לא היה שמו"ם, וכל השאר היסטוריה.
ראש הממשלה האנטישמי של בריטניה, ארנס בווין הידוע לשמצה, ביקש לקלל - הוא סבר שהאו"ם לא יגיע להחלטה, שהמנדט יחזור לבריטניה, אשר תחזור להחזיק בצעצוע המזרח תיכוני שלה עוד כמה שנים, ולפייס את הנפט הערבי ואת מי שלוחצים על השאלטר שלו, ומחזיקים, תוך כדי, את העולם המערבי של הימים ההם, בביצים.
אבל, בלא שביקש, הוא בירך - ההחלטה שלו הקימה, כעוף החול מן האפר, את החזון הציוני לתחייה, אותו חזון שהוא כה התנגד ליישומו, בשל קדושת הזהב השחור, הוא הנפט.
למי שנמאס מהפוליטיקה העכשווית, ומתגעגע לימים שבהם שמאל היה דוד בן-גוריון ולא בוז'י (
יצחק הרצוג), וימין היה זאב ז'בוטינסקי, ולא ביבי (
בנימין נתניהו), הטור הזה בהחלט יכול להוות אתנחתה נוסטלגית ממציאות פוליטית עכשווית שמצחינה מהצמדות לסקרים, במקום לאידיאולוגיה.
