רבים בפוליטיקה ובציבור, נרעשו מהאמירה של השרה מירי רגב, כי "מה שווה השדור הצבורי אם אנחנו לא שולטים בו?". אך רגב פשוט גילתה את מה שכל הפוליטיקאים עשו ועושים כל הזמן, מתאמצים להשתלט עוד ועוד על התקשורת, על-אף שהתקשרות בארץ רובה מוטה כבר פוליטית ומשרתת גופים אינטרסנטיים כמו הטייקונים או בעלי הון כנוני מוזס. יש רק עתונים ועתונאים מועטים מספור, ידוע מי הם, השומרים על עצמאות.

לאחרונה היה מי שהזכיר כי שליטה בשידור הצבורי, כמו בכל משרדי הממשלה, הייתה נהוגה בישראל מימים ימימה, אך רגב העזה לומר את האמת "מעל המקפצה", כלשונו. וזה נוגד לדעתו את "רעיונות הדמוקרטיה, המינהל התקין או הממלכתיות", שמעולם לא פעלו בישראל בכלל.

בישראל החיים הציבורים בנויים מאז ומתמיד, כמו הפוליטיקה, בעיקר על העמדת פנים או שקרים, כמו השקר המשודר בלי הרף בשידור "הצבורי": "השידור הצבורי שלך, ובשבילך".

"שלך"? "בשבילך"? הרי כל מי שאינו שייך לכת האידיאולוגית של בכירי השדרנים (כעודד שחר וקרן נויבך), העורכים והמפיקים שהשתלטו על המיקרופון הציבורי (וקבלו בחלקם הרבה שוחד מחוזים שמנים שניתנו למפיקים עצמאיים), מודר על ידיהם. הסכוי היחידי שלו להתבטא הוא אצל ג'וג'ו (כל הכבוד לו) אחרי חצות.

חברי הכת התקשורתית הם כידוע חסידים גדולים של ה"שוויון": אך המשכורות של עשרות אלפי שקלים שהם גובים כל חודש בעד הפצת תעמולה שמאלנית רחוקות מאוד מהשכר הממוצע. השמועה אומרת שחסידי השוויון לא תורמים את ההפרש לעניים. הכל דבורים.

"מפלגות העבודה עשו זאת לאורך עשרות שנים בצורה מתוחכמת יותר," הזכיר לנו עורך חשוב, ו"מראית העין היא קריטית כאן" הוא טוען (למה? הרי כמות השתן בבריכה לא תשתנה הרבה אם משתינים מהמקפצה או בתוך המים ואולי דווקא הניראות משמשת כאזהרה רצויה?). "כי אם אומרים את האמת," הוא הסביר, זה "נותן במעשה או במחדל גושפנקא רשמית לגישה כזו במינויים ובמנהל הצבורי, (וזה) שוחק את מעמדו של השרות הציבורי ואיכותו..."

"שוחק את מעמדו ואיכותו של השירות הצבורי?" כמה כבר אפשר לשחוק את המעמד בתחתית או את "האיכות" הידועה של ה"שרות הצבורי", החל בכנסת וכלה במשרד הרישוי?

כל המשרדים הממשלתיים, מתפקדים באותה רמה של מצוינות שהאזרחים מכירים ממשרד הרשוי (כולל מאכערים ברמות שונות). כנהוג בפוליטיקה הם גם מלאים בסכסוכים פנימיים ומאבקי שליטה וכוח אינסופיים (מפעל הפייס נגד האוצר, קרן הקיימת נגד הממשלה).

כל "גוף ציבורי" שאין לו בעלות מוגדרת הנושאת באחריות, נעשה בהכרח מגרש למאבקי שליטה בין חבורות של מנהלים, ובינם לבין וועדי עובדים, ולא רק בנמל אשדוד. בכולם אותו ניפוח של מספר העובדים ושל הוצאות אסטרונומיות, ברובם, מערכות ענפות של שוחד ושחיתות כמו שהתגלו במע"צ או בעיריות ירושלים ונתניה (פרטים נוספים אפשר לקבל מפאינה קרשנבאום או אהוד אולמרט). ספק אם קיימת מערכת ממשלתית שתיפקדה אי-פעם בצורה סבירה, ופעילותה לא הצטיינה בסחבת, במחדלים, בבזבוזי ענק, ואפילו בקטסטרופות (מלחמת יום הכיפורים).

הבעיות עם עצמאות התקשורת אינן חדשות. הן התחילו מיד עם תחילת הציונות ומפלגותיה (זוכרים את "דבר" "על המשמר" הבוקר" ו"חרות"?), והלכו והחריפו ככל שהפוליטיקאים, כלומר המפא"יניקים, למדו על התועלת שבשליטה בתקשורת, ואיך משיגים זאת. התקשורת הפכה ל"מקהלה בעלת טון אחד" ביחוד לאחר שמרבית הבכירים בברנג'ה עשו סטאג' באחת משתי אסכולות, זו של אורי אבנרי וה"העולם הזה," או זו של שולמית אלוני ויוסי שריד שעיצבו את האתוסס של גלי צה"ל. שתי האסכולות הללו לא הצטיינו בפלורליזם, ושתיהן היו פסוידו-מרכסיסטיות בהשקפותיהן החברתיות והכלכליות, כמקובל באתוס הישראלי שעוצב בידי הציונות הסוציאליסטית.

לאחר שהסוציאליזם בישראל וספינות הדגל שלו, הקבוצים, המושבים, ו"חברת העובדים" התמוטטו כליל אחרי שבגין הפסיק להזרים להם כפי שהיה נהוג מאז תחילת המפעל הציוני סובסידיות במאות מיליונים השתלטו ה"מחוברים" על הכלכלה, ובכלל זה על התקשורת, שהפכה להיות המשרתת שלהם על חשבון הציבור.

כתוצאה מהשיטה המעוותת שהושלטה עלינו, מרבית הסקטור הציבורי, וחלק נכבד מזה הנחשב פרטי אינם מתפקדים כראוי, אך שרידותם מובטחת על-ידי הגזל שהם גוזלים את הצבור, והשוחד שבו הם רוכשים "הטבות" במיליארדים. הסקטור הנקרא "פרטי" משגשג ברובו עקב חיבורו לעטיני הממשלה, והיותו מונופוליסטי; קוראים לזה "קפיטליזם "חזירי, אך זו סתם חזירות, שהיא ההפך ממה שמחייב הקפיטליזם התחרותי.

החזירות והביריונות המאפיינת את דרכי הפעולה של הטייקונים מאפיינת גם את פעולתם בתקשורת שברובה הם שולטים. בדה-מרקר פורסמו לאחרונה פרטים על דרכי הפעולה של נוני מוזס השולט בידיעות תקשורת שהיה עד לאחרונה כמעט מונופול גם בעיתונות וגם ברשת האינטרנט דרך שליטתו בווינט. מוזס השתמש בעצמה האדירה שהמונופול הזה העניק לו כדי לנסות להרוס את מתחריו או מתנגדיו, ולתגמל ולעודד את אלה שסייעו לו לממש את תאוות הכוח והשלטון ללא מצרים המאפיינים אותו. כמה מאלה שבצעו את המלאכה המלוכלכת בשבילו הסתכסכו אתו כנראה וגילו את דרכי הפעולה שלו, כיצד הוא יצר רשימה שחורה של אלה שאותם הוא רוצה להרוס ולא בחל בשום אמצעי, בנוסף לסרוס ידיעות והפצת מידע מוטה, כדי לבצע את זממו; וכיצד מצד שני הוא השתמש בדיסאינפורמציה ועיוותי מידע כדי לטהר כל שרץ ולהגן על שותפיו במלחמות שנועדו לשמר את כוחו העצום ושליטתו בחברה הישראלית ובפוליטיקה. המדווחים, שהיו בכירים ב"ידיעות" וב"ווינט" ספרו כיצד הם קבלו הוראות מדי יום ממוזס איך לעוות את החדשות ואת דברי הפרשנות, וכיצד הם נשמעו להוראותיו אחרי שלמדו שאסור לנסות אפילו להתווכח אתו, המשלם את משכורתם, והאיום היה ברור.

מה שמחייב אולי הבהרה הוא המצב הנורא של החברה הישראלית שבה אדם בעל מודעות, ואולי גם השכלה והכשרה, כעתונאי ופרשן בכיר, מוכרח להזנות עצמו כדי להתפרנס. ידוע שכל כמה שיהיה אדם ראוי להשמיע דעותיו ברבים הוא יהיה מודר מהתקשורת אם הוא אינו מוכן לעוות את עמדותיו ולהיות קול לאדוניה. עכשיו גם ברור שמי שאינו מוכן להיות המשרת של בעלי השררה והכסף, או לסוכני האידיאולוגיה של השמאל, לא ימצא בנקל פרנסה. דבר לא נשתנה אצלנו כנראה מאז ימי מפא"י כאשר אנשים שלא צעדו בתלם הורעבו כי לא ניתנה להם אפשרות להתפרנס. עובדה זו עשויה אולי להקל על הבושה שצריכים לחוש אלה המשרתים בתקשורת והיודעים כי הם בוגדים במעמדם ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אך היא צריכה לבייש את כולנו המוכנים לחיות בשתיקה במערכת כה מושחתת ומעוותת, ואפילו לא לנקוט בסנקציה הפשוטה והיעילה של המנעות מלתמוך כספית בגוף תקשורתי המשמש ביודעים כלי לגזל שגוזלים אותנו ולשקרים שמוכרים לנו כדי לאפשר את הגזל.

רשות השידור אינה יחידה בעיוות של התקשורת בישראל. הדרך לרפא אותה (או אותנו מעונשה) הוא לסגור אותה לצמיתות ולא לבנות העתק שיביא לאותן תוצאות מוצלחות. במקום זאת יש לאפשר את פתיחת שוק התקשורת לתחרות אמיתית, לא תחרות מתוזמנת על-ידי פקידי ממשלה או וועדות "צבוריות" המורכבות לרוב מ"המחוברים", בראשות של שופט, שעל ערכן (עם כל הכבוד לשופטים) קשה לסמוך, אם התפקוד של המערכת המשפטית מעיד על משהו. אם יש צורך בשדור טוב כמו "קול המוזיקה" אפשר להקים עמותה בראשות ציפי ויצטום, למצוא תורמים ולשלם דמי חבר, ואם רוצים שידורי פוליטיקה או תרבות שהשוק לא יממן, אפשר להקים כל מיני עמותות לטובת הצבור שיממן אותן בתרומות, בלי לאנוס את הצבור לשלם בעד "רשות" מושחתת שבשרותיה הוא אינו חפץ.

כעת אנחנו יודעים סוף-סוף את האמת, אחרי שלמדנו איזו שיטה מעוותת ומושחתת הושלטה בישראל ובתקשורת שלה, היש מי שמאמין בסיכוי שבתוך מערכת כה מושחתת יווצר אי-של יושרה ותפקוד טוב (כמו בשבדיה?) שיקרא "השדור הצבורי", ביחוד כאשר הגוף הזה מושך פוליטיקאים שפרסומת עצמית היא תנאי לשרידותם?

הלקח שיש להסיק מכשלון השדור "הצבורי" הוא שכל גוף "ציבורי", וביחוד ממשלתי, הוא הפקר שהפוליטיקאים משתלטים עליו כמו על ה"קרן הקיימת" "מע"צ" "השידור הציבורי" או זכויות נדל"ן.

התחרות, והסקטור הפרטי אינם כמובן מושלמים, כי בני אדם אינם מושלמים, אך מגרעותיהם ניתנים לתיקון. הרוב ירצה למשל להאזין למדונה ולפופ ולא למוצארט או באך (למגינת לבי), לרב רנטגן ולא לפרופ. אומן. אך בכלכלת שוק הבקוש מביא להיצע. בכל סופרמרקט בניו-יורק יש מקרר עם מוצרים כשרים בלי התערבות של הרבנות. לא כך המגרעות של גופים צבוריים הנשלטים על-ידי פוליטיקאים "מנהלים" או "וועדים" העושים בהם כרצונם. הנזק שהם גורמים הוא רב ונמשך עשרות שנים. יש צורך בדוגמאות? בדקו מה באמת קרה בשדור "הציבורי".