רעייתי ואני זכינו לחוויה מרגשת של שני ימי עיון במלון קריית יערים בקיבוץ מעלה החמישה, שהוקדשו למפעלו הספרותי של משורר נשכח בשם ד"ר שאול טשרנחובסקי, שהלך מאתנו כבר לפני שבעים ושלוש שנים בא' סוכות תש"ד 1943. אי-אפשר שלא להתרגש מנוכחות באולם ההרצאות של למעלה ממאתיים שוחרי שירה מכל רחבי הארץ – מכפר עציון ומחיפה, מבאר שבע ומאלקנה, מירושלים ומתל אביב, כשהמשותף לכולם אהבת שירתו של אחד מגדולי השירה העברית, שאול טשרנחובסקי.
גלריה מרשימה של מרצים כמו ד"ר
אבשלום קור, ד"ר עידו בסוק, אליעז הכהן, ד"ר טלילה אלירם, פרופ' אריאל הירשפלד, פרופ' מעוז עזריהו, ד"ר אביעזר וייס, פרופ' מיכאל וולפה ועוד העניקו לקהל הנאספים חוויה אינטלקטואלית מעשירה עם מנה נאה של קינוחים אמנותיים מרגשים.
בשני ימי העיון ציער אותי מפגש רעים במדשאה על-רקע הנוף הקסום של הרי יהודה. מצאתי עצמי בחבורה קטנה, שניהלה דיאלוג, שלצערי, היה בעל אופי של מונולוג נחרץ ופסקני, לפיו הם מאמצים כדרך חיים פוליטית אחת ויחידה במציאות הנוכחית את האינטרפיטציה של שאול טשרנחובסקי לברכת יעקב לבנים שמעון ולוי בספר בראשית מ"ט.
מדובר בשיר, שכדי להבינו צריך להפנים שהמשורר מנהל ויכוח נוקב עם מקור מקראי בספר בראשית מ"ט. יעקב אומר לנוכח מעשה נקם רצחני של שמעון ולוי באנשי העיר שכם כפעולת תגמול על אונס אחותם, דינה: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי ...כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם". ואילו על-רקע מאורעות הדמים בשנת 1936 בארץ ישראל מגיב שאול טשרנחובסקי, ש"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי... כְּלֵי אֲצִילִים יְדֵיהֶם". ומול הקללה של יעקב: "בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבוֹדִי" המשורר מחליט לברך: "בְּסוֹדָם תָּגִיל נַפְשִׁי בִּקְהָלָם יֵקַר כְּבוֹדִי". מול קביעה החלטית של יעקב "אָרוּר אַפָּם כִּי עַז" המשורר שאול טשרנחובסקי באותה נחישות מברך: "בָּרוּךְ אַפָּם כִּי עַז".
ציער אותי מאוד, שהדיאלוג בעל אופי של מונולוג, שהתגבש באותה קבוצה קטנה, נשא את נחרצות הקביעה, כי מכל שני ימי העיון הם לוקחים אתם בעיקר את התרסת שאול טשרנחובסקי על דברי יעקב בבראשית מ"ט. הם לוקחים את התרסת שאול טשרנחובסקי כפרוגרמה פוליטית וכדרך חיים.
היום רחוק
ציער אותי, שבשנת 2016 יש המבקשים להפוך לדרך חיים תגובה כואבת של משורר לנוכח אירועי דמים קשים, שפקדו את החברה הישראלית בשנים 1936-1939. רק סמלי הדבר שהכינוס התקיים במעלה החמישה המהווה גל עד חיים לחמישה מבני גרעין ב"מעלה" בקריית ענבים, שנרצחו על-ידי פורעים ערבים בדרכם למעלה ההר .
האירועים הקשים, שפקדו את הארץ בשנות השלושים, מקבלים ביטוי כואב בשירת טשרנחובסקי. את כאבו הוא מתאר ב"ראי אדמה", כי היינו בזבזנים בהקריבנו נוער טהר חלומות. אך קשה לי לקבל אמירה נחרצת של חברים לדיאלוג, שפֶּרֶץ שירי כואב וכן של המשורר יהווה תשתית לגיבוש תפיסת דרך פוליטית, השעונה על נקם ורצח כדרך להתמודדות עם המציאות המורכבת של חיינו בשנת 2016 .
מול הדיאלוג בעל האופי של מונולוג של חברי, אני נשאר ואשאר נאמן למונולוג שלי, הנוטל אמירת חיים משירתו של שטול טשרנחובסקי: "כִּי בָּאָדָם אַאֲמִין...אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק הַיּוֹם" . ברור לי שהיום אינו קרב, למרבה הכאב והצער, היום הזה רחוק, "אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְּׁאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאוֹם מִלְאוֹם," ועם בוא השלום "יָשׁוּב וְיִפְרַח אָז גַּם עַמִּי".
פריחת עמי מותנית רק בדרך לשלום ולא בדרך הנקם! אסור לנו להסתפק באמירה, שהיום המיוחל לשלום יבוא, "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".
