כשאין תקווה אחרת

"אהוד רוצה להיכנס להיסטוריה,
הוא דרך אגב, אמר את זה גם בהקשר האירני.
אם היו הורגים את סדאם חוסיין וזה היה נגמר בהצלחה מסחררת, אהוד היה זה שמקבל על זה את הקרדיט.
אהוד הוא איש ברוך כישרונות מצד אחד, אבל מצד שני אני לא שולל את האפשרות שהוא מסתכל כל הזמן איפה הוא יהיה בפנתיאון. איפה הוא יכול להיכנס לספר דברי הימים, אהוד רעב לאיזשהו מקום שם". (רא"ל אמנון ליפקין-שחק ז"ל).

נכון לעת האחרונה נשמעו קולות ברורים לגבי עמדתו של ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק, בנושאים הקשורים להתנהלותה הנוכחית של ממשלת נתניהו. ברק תקף את נתניהו והציג אותו כנשרך אחרי הימין הקיצוני, וכי מדיניותו של נתניהו בעת זו מובילה לגל של ניצני פאשיזם.

קולות ברורים השמיע ברק במדיה, בתקשורת ובכנסים שונים, אך עמומים ומכחישים בנוגע לכניסה מחודשת לזירה הפוליטית. כשמדובר בדמות כמו אהוד ברק, צריך לקחת בערבון מוגבל הצהרה על כך שאינו מתכוון להתמודד שוב.

ברק הוא איש של בילטרליות ושל החלטות חותכות. כשהוא החליט על כיוון מסוים, הוא לא ראה אף אחד מלבדו. הוא אינו מחפש להיות נחמד או פופולרי, הוא אינו מעוניין להיות הפוליטיקאי המתוחכם והשרידותי, הוא כן היה ואולי גם עדיין מעוניין להשאיר חותם, להיות זה שעשה והשפיע רבות על מדינת ישראל, או לפחות עיצב במלוא כושר הניהול האמביציוזי את המשך דרכה.

במהלך קמפיין הבחירות של שנת 1999, חזר והצהיר המועמד לראשות הממשלה ברק, כי במידה ויבחר יפעל למטרת הוצאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון בערך כשנה מיום היבחרו. במאי שנת 2000, יצא אחרון החיילים של צה"ל מדרום לבנון. המועמד ברק הבטיח, ראש הממשלה ברק קיים.

השלכות הבוץ הלבנוני, ניכרו לא מעט בחברה הישראלית.
נפילתו בשבי של רון ארד בשנת 1986. "ליל הגלשונים" בשנת 1987, בו נהרגו שישה חיילים. ובשנת 1997, "אסון השייטת" בו נהרגו 11 לוחמים, "אסון המסוקים", בו נהרגו 73 לוחמים, ואסון השריפה בוואדי סאלוקי, בו נהרגו חמישה לוחמים מחטיבת גולני. כמו-כן נפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין בשנת 1999, ומחיר הדמים הקשה מנשוא לכל אורך השהות האינטנסיבית בדרום לבנון וכמו-כן הלחץ הציבורי (ארגון "ארבע אימהות" וכיו"ב), עשו את שלהם וחיזקו את החלטתו של ברק ליציאה חד-משמעית של צה"ל מדרום לבנון.

בספרו של בכיר אמ"ן לשעבר תא"ל במיל' עמוס גלבוע, בו נכתב על תולדות הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, מפורט ניתוח המהלכים וקבלת ההחלטות ביציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000. בזיכרון הישראלי, היו לא מעט אנשים שהגדירו את היציאה מדרום לבנון כ"בריחה" שבעקבותיה יגיע האסון מכיוון החיזבאללה.

כאשר מסתכלים בדיעבד בפרספקטיבה של קצת יותר מ-16 שנים לאחר הנסיגה וכעשור למלחמת לבנון השנייה, ניתן לשער שההרתעה לא נפגעה, גם אלו שהביעו התנגדות לא היו מחזירים בעת זו את צה"ל לדרום לבנון, כך שהחלטת ברק בנושא גורלי מעין זה, אכן הגיעה ליעד מומחש, ומנעה ומונעת עד היום פגיעות ואבדות ססטימטיות לחברה הישראלית.

הספר מבליט בצורה דומיננטית את מנהיגותו המובהקת, את שיקול הדעת המדיני ארוך הטווח, ואת כושר קבלת ההחלטות האמיצות של ברק. מיוחס כי ברק נתן עדיפות עליונה לאמריקנים בשיקוליו המדיניים, ושיתוף מלא בצעדים שעליהם החליט ושעמד לנקוט.

עם זאת, נראה שברק רצה להגיע כמה שיותר מהר לתוצאות מעשיות תוך תימרון ביחסים ביליטרליים עם הגורמים השונים, שהיו אמורים כביכול לשמר את הקואליציה וכתוצאה מכך את ממשלתו.
אבל במקרה זה וכמעט כמו בכל תחום בחיים, לא ניתן להגיע למצב שבו כולם מנצחים ולכן הקואליציה התפרקה מהר מאוד, וכתוצאה מכך הגיש ברק את התפטרותו.

כמעט בכל צומת אפשרית במהלך כהונתו של ברק כראש הממשלה, החלטותיו גרמו לפגיעה כלשהי במגזר מסוים שהושפע מכך רבות. בהחלטת היציאה מדרום לבנון, היו אלו חיילי צד"ל (צבא דרום לבנון) עקב החשש של ברק כי מידע כלשהו לגבי עיתוי היציאה מרצועת הביטחון ידלוף חלילה. כך מצאו עצמם אנשי צד"ל מהגנרל לחד ועד אחרון החיילים בשטח, משלמים מחיר לא פשוט של ביזוי והתקפות החיזבאללה עבור נאמנותם לשיתוף הפעולה עם צה"ל.

בוועידת קמפ דיוויד, הבין ברק שאין פרטנר פלשתיני, ובדיעבד הוא לא מעט גם צדק. אכן האשמה הגדולה והעיקרית בכישלון המו"מ מול הפלשתינים, הייתה על חוסר גמישותם ונכונותם של עראפת ושאר ההנהגה הפלשתינית לחתור סופית לסיום הסכסוך באותה שנה, גם בקמפ-דיוויד וגם בכינוס הפסגה הנוסף בטאבה.

ברק אומנם היה נחוש בדעתו לסיים את הסכסוך, אך במקביל לנחישותו זו הבנייה בשטחי איו"ש הייתה גדולה יותר פי כמה אחוזים מהיום.
מבחינת הפלשתינים מצב זה היה בלתי נסבל, וגם גרם עוד יותר להורדת מפלס האמון מצידם לגבי נכונותו הרצינית של ברק, בנוגע לפינוי ההתנחלויות.

פרוץ האינתיפאדה השנייה הביאה את ברק לשפל מבחינה פוליטית, הוא נתפס כראש ממשלה שנכשל ביטחונית, תדמיתו הציבורית הלכה ודעכה, החלטתו להסתמך על הסכמי ביניים בקואליציה, גרמה לו לדחות אופציה של ממשלת אחדות, והוא נקלע לקואליציה מתפרקת שבסופה החליט על התפטרותו והכרזה על בחירות.

מכאן סיפורו הפוליטי של ברק רק הלך ודעך יותר ויותר, כיוון שמבחינה ציבורית לא היה לו יותר מה להציע. מפלגת העבודה הייתה הבית היחיד שעוד סמך על שיקול דעתו ומנהיגותו, ויחד עם ברק גם היא צללה לעבר העתיד הלא נודע.

הדבר הנכון ביותר עבור ברק באותה עת, היה לפרוש מן החיים הפוליטיים ולמצוא עיתוי מתאים אחר על-מנת לחזור. חזרתו לפוליטיקה בזמן שאריאל שרון היה ראש ממשלה חזק ויציב מבחינה ציבורית הייתה עיתוי לא נכון מבחינתו, ובכך בתקופה זו הוא למעשה עיקר את צביונו כאלטרנטיבה שלטונית.

הכישלון הנחרץ בבחירות של שנת 2009, שם נחלה מפלגת העבודה שפל חסר תקדים של 13 מנדטים, היא התוצאה החד-משמעית לעיקור תפיסתו של ברק כמועמד מתאים לראשות הממשלה, זאת עקב העיתוי הלא מוצלח בחזרתו לזירה הפוליטית.

כל מה שהגיע לאחר מכן, כדוגמת ההתפלגות ממפלגת העבודה, הקמת סיעת "העצמאות" וכיו"ב הם תוצאות של קבלת החלטות, בהם ברק ניסה לעצב את דמותו חזרה כמנהיג אחראי ובעל שיקול דעת, דרך תפקיד שר הביטחון. כשהבין שתחת ממשלות נתניהו אין הדבר נתפס, החליט להתפטר ושוב לפרוש.

בכל מקום המכבד עצמו ובעל אחראיות כבדה, דרוש גורם ניהולי עם ניסיון רב. למדינת ישראל דרוש מנהל מהסוג המתבקש, לא דרוש לה כרגע "שחר של יום חדש" וגם לא הרפתקה מדינית לא מפוקחת. דרוש לה בעמדת ההנהגה מי שיש לו כושר רב בקבלת החלטות מורכבות, תעוזה חסרת מעצורים, ורצון עז לעצב את דמותה ואת גבולותיה על בסיס דמותה הציונית והדמוקרטית. לא פוליטיקה של ספינים, לא פוליטיקה של מגזרים, אלא פוליטיקה מעשית שמכוונת להישגיות וסימון היעדים לעתיד.

רק גורם אחד, בעל ניסיון רב שמכיר את המערכת הפוליטית לעומק, שהגיע עד תחתית הליבה של הבעיה הפלשתינית, שעבר כמעט את כל הטעויות האפשריות בפוליטיקה הישראלית, ושלקח על עצמו את ההחלטות הקשות ביותר, גם במחיר של התרסקות פופולרית, יכול ומסוגל לנווט לכיוון אחראי יותר, שקול יותר ומאוזן יותר.

מניסיון כהונתו הראשונה כראש ממשלה, הפנים יצחק רבין בכהונה השנייה את הטעויות אותן ביצע, למד ממה להימנע, וכיצד יש לנהל טוב יותר את מכלול הדברים, זאת על-מנת שיובילו במינימום הטעויות האפשריות להישגיות והתקדמות ממשית.

אין מנהיגים שאינם טועים כלל, המנהיגות נמדדת בלקיחת אחראיות ובהובלה לדרך, גם אם היא קשה ואינה פופולרית, אך היא מודגשת כנכונה ביותר מבחינת מדיניות. ראש הממשלה בישראל צריך להיות פחות פוליטיקאי, כמה שיותר מדינאי.

אהוד ברק, הוא דמות פוליטית שנויה במחלוקת, מחוספסת, דהוייה, לא אמינה, על סף הבוגדנית-נהנתנית. אבל הוא גם דמות החלטית, ביטחונית ועתירת ניסיון, שהיה ראש ממשלה לא מוצלח בכהונה ראשונה וכנראה שאולי גם האחרונה, אך נכון לעת עתה הוא הדמות היחידה שבקונסטלציה מסוימת יכולה גם לאיים על ראש הממשלה נתניהו, ללמוד מטעויות העבר, לכוון לעיצוב דרכה של מדינת ישראל בצורה אחראית ושקולה, ולהיות כמה שפחות פוליטיקאי ויותר מדינאי.

השמאל הציוני לעת עתה משול ל"טווס ללא נוצות", עבר מנהיגותי מפואר ומכונן, הווה עגמומי נטול הנהגה הנתפסת כאלטרנטיבה, ועתיד שהוא לוט בערפל. ברק הוא הדמות בעלת האחריות הישירה לכך, ולעת זו ובאותה הצורה הוא גם הדמות בעלת היכולת לבנות את השמאל הציוני מחדש, ספק רב אם בכלל יש לו כרגע יכולת אלקטורלית לכך, אבל בהחלט מסוגל להוביל כיוון והתארגנות של דרך רצינית ובעיקר לייצג את האלטרנטיבה לנתניהו, טוב יותר מיאיר לפיד ויצחק הרצוג גם יחד.