ועדת שניט מונתה בשנת 2005 על-ידי משרד המשפטים ודנה במכלול האחריות ההורית במשך כ-7 שנים. השתתפו בה נציגים מכל מקצוע שיש לו נגיעה להליכי גירושים, אם מבחינת הילד ואם מבחינת ההליך עצמו. המלצות הוועדה מתבססות על אמנת האו"ם לזכויות הילד ועל מחקרים עדכניים בהתפתחות הילד, כאשר המסקנה המרכזית היא ביטול חזקת הגיל הרך, אי-קביעת כל חזקה חלופית על הילד על-מנת למנוע הגדרות הוריות מפלות בין ההורים ויצירת היררכיה של הורה סוג א' והורה סוג ב', אלא הצבת שני הורי הילד במעמד הורי זהה. הוועדה קובעת שיש להחליף את חזקת הגיל הרך בחלוקת האחריות על הילד בין ההורים לפיה יקבע רק אופן מימוש האחריות ההורית, כגון חלוקת זמני השהות (שלא בהכרח תהיה שווה) עם כל אחד מההורים, תוך העמדת טובת הילד כ"שיקול ראשון במעלה".
ועדת רוטלוי שקדמה לוועדת שניט הגדירה 8 סיבות לביטול חזקת הגיל הרך: היא פוגעת בזכותם של ילדים לקשר משמעותי עם אביהם; היא מפריעה לבתי המשפט להחליט החלטות המותאמות לכל ילדה וילד באופן אינדווידואלי; יש לה השלכה על קביעת המשמורת של אחים בוגרים יותר, גם לאחר שהילדים כבר אינם בגיל הרך; היא פוגעת בעקרון ההסכמה בין ההורים ומשפיעה גם על גיבושם של הסכמים בין הורים, ביודעם כי זוהי ברירת המחדל של בתי המשפט; היא אינה מאפשרת התפתחות המשפט והתאמתו לשינויים החברתיים בתפיסת האבהות; היא מבטאת נורמה חברתית מגדרית, ולפיה האחריות המרכזית לגידול הילדים מוטלת על האם; היא מגבילה את היכולת של אבות להשתתף במידה רבה יותר בגידול ילדיהם לאחר הגירושים; היא עשויה ללבות התדיינות משפטית ולעורר הקצנה בטיעוני אבות המבקשים לסתור את החזקה, עקב הקביעה כי רק מסיבות מיוחדות יש לסטות ממנה.
ועדה נוספת שמונתה בשנת 2006 היא
ועדת שיפמן, שתפקידה היה לבחון לעומק את נושא כלכלת הילד לאחר גירושים ואופן הנשיאה בנטל.
בכוונה תחילה ולאחר מחשבה מעמיקה מונו שתי ועדות אלו במקביל ולא כועדה אחת כוללת שתעסוק בכל הקשור לגירושין. ההגיון מאחורי הקמת שתי ועדות נפרדות היה שטובת הילד עומדת בפני עצמה ויש לה חשיבות עליונה, ולכן לא נכון שתושפע משיקולים כלכליים או אחרים. ברגע שנקבעה טובת הילד, כל הדברים האחרים הנובעים מכך - זמני השהות של הילד אצל כל אחד מהוריו, אופן חלוקת האחריות על הילד בין הוריו והנשיאה בכלכלתו, יהיו פועל יוצא של טובתו ולא להפך.
למרות שהחזקה בוטלה מזמן בכל מדינות המערב מכל הסיבות שמנינו לעיל (ראו נייר עמדה "טובת הילד וחזקה - שני קווים מקבילים (לעולם לא ייפגשו)", ארגוני הנשים וחברות הכנסת הפועלות בשמם מתנגדים לביטול החזקה - התנגדות שאין לה דבר ועניין עם טובת הילד. הסיבות להתנגדות מצביעות על שימוש בילדים כבני ערובה עד להשוואת תנאי שכר במשק (שלעולם לא תיתכן אם נשים תמשכנה להיות כבולות לבית ולילדים בלי החופש להשקיע יותר בעבודה), להפרדת דת ומדינה ולמציאת פתרון לנושא הגט והעגונות, וכמסווה לאי הרצון ליישם את מסקנות ועדת שיפמן שמשמעותן ויתור על כספי המזונות הגבוהים (הגבוהים ביותר בעולם!) הנקבעים היום מאחר שהדין הדתי מטיל את תשלום מזונות הילדים רק על האב, באופן אבסולוטי וללא התייחסות לתנאי כל משפחה ומשפחה.
מתוקף תפקידה, ההכרעה הגיעה לפתחה של שרת המשפטים, אשר לאחרונה הודיעה על-כניעה לארגוני הנשים ועל הזנחת טובת ילדינו, בהכריזה על הקמת עוד ועדה, הרביעית במספר (אחרי ועדת רוטלוי, ועדת שניט וועדת שיפמן שדנו לעומק בנושאים אלו, על כל היבטיהם) לבחינת הנושא. מעבר לשיקולים פוליטיים ולחוסר נכונות לקבל החלטה ולקחת אחריות מנהיגותית, אין שום הצדקה להקמת ועדה נוספת, גם לא במסווה של ועדה שתדון "בכל הנושאים יחד".
הקמת ועדה נוספת, אם כדי להרוויח זמן ולדחוק את ההחלטה לעתיד לא ידוע ואם מתוך מטרה מסומנת מראש לקבל מסקנות שונות המתאימות ללחצים המופעלים על שרת המשפטים, היא דבר מיותר וצורם - החל מבזבוז משווע של כספי הציבור ועד למחיר הכבד שילדים משלמים בגלל אי-שינוי חוקים ארכאיים שאינם מתאימים לזמננו, שממשיכים להשליך על חייהם.
