המודיעין עומד כיום בפני אתגרים גדולים מאוד. זאת משום שמתרחש שינוי גדול שנובע מכמה מקורות. לא מדובר בתיקונים קוסמטיים אלא משהו שמחייב ישיבה על המדוכה, חשיבה וניסיון להבין מה צריך לשנות על-מנת להתמודד טוב יותר במצב החדש שנוצר.
השינוי הראשון הוא שהמסגרות הישנות, המדינות, האידיאולוגיות, המחויבויות, הבריתות. עקרונות חוקים וכללים נשברו, נעלמו, פסו מהעולם או נראים אחרת לגמרי, גם אם חלקם נשמר לכאורה. יתר על כן, בחלק מהמקרים וברוב המקומות עדיין לא עוצבו כללים חדשים. התוצאה מבחינת המודיעין היא שחלק ניכר מהניסיון העצום שנצבר במערכת אינו רלוונטי. כך למשל יש חשיבות להבין טוב את המאבק בין השיעה לבין הסונה בתחילת התגבשותו של האיסלאם יותר מאשר את המאבק בין מצרים לבין סוריה לפני שלושים וארבעים שנה. תופעות חדשות מחייבות מבט אחר. גם אם מסתכלים על אותו מקום ואפילו על אותם אנשים, המצבים שאיתם מתמודדים שונים ומחייבים התייחסות אחרת לחלוטין ולימוד ממקורות ידע חדשים. ההיסטוריה והידע ההיסטורי אינם מיותרים, אבל דברים חדשים נוצרו, ויש חלקים מההיסטוריה שבעבר לא התייחסנו עליהם, מאחר שלא הייתה להם חשיבות גדולה לצורך הבנת הבעיות איתן התמודדנו. והיום יש צורך ללמוד אותם.
השינוי השני הוא בכך שהמציאות החדשה מעוצבת במידה רבה על-ידי תהליכים סוציולוגיים עמוקים, מהתנהגותו של ההמון ולא מהחלטות של מנהיגות בישות היררכית. במקרים אלה הדיון באינטרסים, דרכי פעולה וחישובי חישובים לפרטי פרטים אינו רלוונטי. הכול זורם, ובמידה רבה מתרחש ברחוב. חלק מהכלים שעזרו להבין ולהעריך כיצד יתנהג הצד השני התבססו על האינטרסים שלו שהופכים חסרי ערך כאשר מדובר בסטיכיה של המונים. היה מי שהציע לקרוא לאירועים בעולם הערבי ״סטריטוקרטיה״ - שלטון הרחוב. ברחוב ההמון משפיע מאוד. אלו שני גורמים שקשה למדוד אותם, וקשה להבין אותם.
ההמון אינו יודע לאן יגיע כשהוא מתחיל את ההליכה, הריצה או ההסתערות ברחוב. להמון אין תוכנית גדולה שלפיה הוא פועל. יש השפעה עצומה לזרמים תת-קרקעיים שעולים על פני הקרקע
היכולת להבין תהליכים דינמיים שאין להם התחלה וסוף ברורים, ושאין להן מתכנן היא בעיה מסובכת מאוד עבור המודיעין. הכלים שהוא צריך לרכוש וצורת ההסתכלות שלו על העולם חייבת להשתנות, כדי לנסות ולהתמודד עם התהליכיים הדינמיים. בכל שלב צריך להעריך לא רק מה יקרה בשלב הבא, אלא לאן זה יגיע בסופו של דבר, גם אם הצעדים לאורך הדרך קשים מאוד לניבוי.
מקורו של השינוי השלישי בכך שחלק ניכר מהאויבים מולם מתמודדת ישראל כבר אינם מדינות. לפני זמן מה בהרצאה בצבא בקורס לפו״מ אמרתי לחניכים בקורס שכאשר אני ישבתי על הספסלים עליהם הם יושבים, היו סביב ישראל אלפי טנקים, עשרות אלפי קני ארטילריה, מאות רבות של מטוסים ומיליוני חיילים סדירים. ומה יש היום? ארגונים צבאיים לא ממשלתיים. אבל מבחינת המודיעין, על-אף שהאיום קטן בהרבה, בחלק ניכר מהמקרים האתגר הרבה יותר גדול. קשה להיכנס לארגונים הללו. כך למשל מי שאינו שיעי ומוכר כדתי לא יתקבל לחיזבאללה. יתר על כן, בחלק מהמקרים מדובר בארגונים ללא היררכיה ברורה, ולא בכולם יש איזה מקום בו מתקבלות החלטות עבור שאר חלקי הארגון. הארגונים הללו לרוב אמורפיים. אצטט עמית שאמר בזמנו על אל-קאעידה: זה כמו לנסות להבין לאן תזוז רשת דייגים שתלויה ברוח. קשה לתכנן מערכת שתשקלל את כל הכוחות ותבין לאיזה כיוון היא פונה והולכת, אם יש בכלל כיוון כזה. ולכן על-אף שמבחינת ההסתכלות של הצבא ושל המערכת הביטחונית רמת האיום ירדה, ואין היום איום קיומי על מדינת ישראל מלבד פוטנציאל ההתגרענות של אירן, היכולת של המודיעין להבין את האיומים החדשים ולשקללם מורכבת בהרבה.
השינוי הרביעי מגיע מכיוון שונה לחלוטין - התפתחותה של טכנולוגיה חדשה. עד תחילת המאה העשרים לא הייתה תקשורת אלחוטית ולכן גם לא היה סיגינט. עכשיו מדובר על עולם חדש שבו הסייבר, האינטרנט, ותקשורת המחשבים יוצרים עולם מודיעיני חדש עם הרבה הזדמנויות ואתגרים. מאה שנים של האזנה לאותות אלקטרוניים מכל הסוגים הפכה להיות מרכיב דומיננטי במודיעין, ובשנים הקרובות הסייבר, המחשבים והקשר ביניהם יהפוך להיות עניין דומיננטי למודיעין. נוצרו יכולות אינסופיות חדשות, ויכולות מחקריות חדשות, אבל נוצרו גם אתגרים קשים עבור המודיעין. כשעוברים למערכת הזאת צריך להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, ולפעול אחרת לגמרי.
מה צריך לעשות בפועל ואיך בונים זאת הן שאלות מורכבות שאין עליהן תשובה מלאה. האמריקנים נקטו בשיטה מיוחדת, הם הפכו את ראש ה-NSA למפקד פיקוד הסייבר והכפיפו לו את כול הטיפול בסייבר בתוך המערכת של הפנטגון. ברור שלטווח ארוך זה לא יכול להיות הפתרון האידיאלי, זה מתאים לתחילת הדרך, כשיש ארגון שכבר עוסק בנושא. ואליו מצרפים מטלה נוספת, אבל בסופו של דבר האמריקנים, כמונו, יהיו חייבים לקבל החלטה לגבי האופן בו יטופל הנושא, מהצד ההגנתי, מהצד ההתקפי והיחס ביניהם.
מבחינה מודיעינית השינוי הזה, המעבר ליכולות החדשות ולצרכים החדשים, יצר מערכת יחסים שונה בין המחקר לבין האיסוף בתוך המודיעין. שלא כבעבר אנשי המחקר יכולים לרדת לקרביים של האיסוף, ומצד שני האיסוף נמצא בחיכוך עמוק עם האויב באופן שהמחקר לא יגיע אליו. איך במצב זה שומרים על ההפרדה בין איסוף למחקר ועל הסמכות, שמאפשרת לאחראי להגיע להערכה, קרי, למחקר להוביל את התהליכים אף על-פי שהעוצמה שבידי האיסוף גדולה מאוד? גם לכך התשובה אינה ברורה והנושא אינו פתור בוודאי לא בצורה טובה. המודיעין יצטרך להתמודד גם עם האתגר הזה. ייתכן שיהיו צעדים רבים של לימוד וטעייה. צריך יהיה ללמוד מהטעויות בדרך, עד שתתעצב יכולת חדה וברורה יותר. אגב, ייתכן שחלק מהדברים יישארו עמומים, וצריך להתרגל גם לכך, זה חלק מהעולם החדש בתחום זה.
דבר נוסף שקרה, והוא במלוא עוצמתו עכשיו לפחות מבחינת מדינת ישראל (בארצות הברית זה התחיל קצת קודם), היא היכולת יוצאת דופן בכמותה ובאיכותה לפגוע במטרות בצורה מדויקת. יכולת זאת יצרה צורך חדש לגמרי למודיעין - משקל המאמץ לייצור מטרות עבור היכולת המבצעית החדשה כבד כל כך עד שהוא מטה את מרכז הכובד של המודיעין. הנושא קיבל משקל בלתי רגיל משתי סיבות: אחת, הצורך של המערכת המבצעית לקבל הרבה מאוד מטרות. והשנייה, ההתארגנות השונה של המודיעין שיצרה יכולת מודיעינית שונה. הצד האחד תורם לשני וחוזר חלילה. התחום הזה גדל ואיש אינו יודע איפה ייעצר, מדובר על שינוי עצום במשקלים של המאמץ המודיעיני.
המודיעין הקלאסי ששאל איפה האויב? מה כוונותיו? איך הוא ערוך ומה תורת הלחימה שלו? מה הוא רוצה לעשות ומה חולשותיו? לא אבד מהעולם, נהפוך הוא, חשיבותו לא ירדה כלל. אבל נוספה למערך המודיעין הצבאי מטלה כבדה ביותר בתחום המטרות, מטלה אשר מחייבת שינוי גדול במודיעין, הן במערכת האיסופית והן במערכת המחקרית.
לכאורה תמיד היו מטרות אבל רובן היו יציבות, בעיקר תשתיות. תמיד היו גם מטרות ניידות, אבל בכמות קטנה, ומאחר שאי-אפשר היה לפגוע בהן, לא היה צורך חיוני לאתר אותן, ודאי לא בכמויות גדולות. עכשיו נפתח עולם חדש. אסור להתבלבל, הוא לא בא במקום המערכת המבצעית הרגילה. גם בעתיד צריך יהיה לתמרן, להילחם, להסתכל לאויב בעיניים ולהרוג אותו עם סכין בין השיניים, ולכן חשיבותו של המודיעין הקלאסי נשארה במקומה, אבל המשקל של האש המדויקת גדל בצורה משמעותית מאוד ויש לכך כאמור משמעויות רבות בהקשר של המודיעין.
היכולת של הפגיעה המדויקת גרמה לשינוי לא רק במערכת הצבאית אלא גם במערכת הציבורית והמשפטית ובהסתכלות של העולם על תוצאות המלחמה. היום לא מוכנים לקבל את המצב שהיה נורמלי בכל המלחמות, שאזרחים רבים נהרגו רק מפני שהיו בסביבת החיילים. הבעיה מחריפה מכיוון שהארגונים שנלחמים נגד ישראל מעורבים באזרחים בכוונה תחילה. בכוונת מכוון, כי הם מרוויחים פעמיים. או שצה"ל לא יפעל נגדם - כדי שלא לפגוע באזרחים והם לא יפגעו כלל, או שצה"ל יפגע בהם ובאזרחים, וישראל תאבד את הלגיטימציה שלה. כשלא הייתה היכולת המדויקת הזאת, העולם לא יכול היה לדרוש שלא יפגעו אזרחים, היום הוא דורש.
נוצר מעגל קסמים שבו צה״ל מתאמץ לפגוע רק באלה שמגיע להם, ישראל מנצלת עד תום את יכולות המודיעין והדיוק המבצעי של הנשק, אבל כשקורה אסון באים נגד צה״ל בטענות. שהרי נוצר סטנדרט (חדש) והנה צה״ל לא עמד בו. גנרלים אמריקנים שביקרו בישראל אמרו שצבא ארצות הברית אינו יכול להילחם ברמת הסטנדרטים שישראל נלחמת, בהקשר של מניעת הרג אזרחים. לא כי הם פחות טובים מצה״ל; הם טובים לפחות כמוהו ואולי אף יותר בחלק מהדברים. אלא שבניגוד להם צה״ל יודע בדיוק היכן הוא ילחם והוא יכול להתכונן לפרטי פרטים אל מול גזרות מוגדרות היטב, בעוד שהאמריקנים צריכים להיות מוכנים לפעול בהתרעה קצרה מסומליה ועד קמצ'טקה, מהקוטב הצפוני ועד הקוטב הדרומי, ואין דרך להתכונן במצב מורכב שכזה באותה פרטנות מודיעינית. צה״ל יכול לטלפן לפלוני אלמוני הביתה ולומר לו - יש לך חמש דקות לצאת מהבית כי הולכים לתקוף אותו. המודיעין הישראלי יודע על הבית והאנשים בו שנתיים מראש. בעוד שהאמריקנים אינם יודעים איפה הם יהיו בעוד יומיים. בה בעת ברור שבגלל היכולות שהצטברו בידי צה״ל והסטנדרטים שנוצרו במבצעים השונים קשה יהיה ללכת לאחור, זה כבר מחייב את מדינת ישראל ואת צה״ל.
מעתה קציני המבצעים וקציני המודיעין צריכים להסתכל אחרת על הנושא, הם חייבים לתת מודיעין לא רק לשלב שבו בוחרים את המטרות, אלא גם לאחר מכן, לשלב של המאבק על לגיטימציה, בו הם יצטרכו לתרום את חלקם ההכרחי למערכת ההסברה של מדינת ישראל וצריך להתכונן לכך מראש. בתפקידי האחרון בלשכת ראש הממשלה הראיתי למזכיר האו"ם טילים בבתים פרטיים בלבנון. שאלתי אותו, אדוני המזכיר, מה אנחנו אמורים לעשות? אתה האו"ם, תגיד לנו מה לעשות ואנחנו נעשה. לו ולנציגי הצלב האדום, שגם הם ראו את אותו מודיעין, לא הייתה תשובה. נציג הצלב האדום הסכים לומר ש״בית עם טילים הוא מטרה צבאית לגיטימית״, אבל לא אמר שמותר לתקוף את הבית. במערכת הבין לאומית יודעים להסביר מה אסור לעשות במצבים שכאלה, אך אין להם שום רצון ואולי אפילו יכולת לומר מה אפשר ומותר לעשות כדי למנוע את ירי הטילים הללו לעבר ישראל.
המודיעין משחק תפקיד מכריע בהקשר לפגיעה במטרות הראויות, הוא חייב להיערך בצורה שונה, לשלב הראשון של איתור מיקום המטרות בדיוק רב והפללתן, ולשלב השני של המאבק על הלגיטימציה בפגיעה בהן. השינויים בעולם והשינויים הטכנולוגיים יצרו גישה חדשה לעניין. צריך לזכור שחלק מהדברים צריך יהיה המודיעין לעשות בתקשורת, בגלוי, לצאת עם המודיעין לציבור, גם לכך צריך להיערך בצורה שונה.
יש עניין נוסף שמשפיע על המודיעין בצורה דרסטית: מפת האיומים על מדינת ישראל השתנתה לגמרי, האויב המסוכן ביותר למדינת ישראל נמצא במרחק של אלפיים קילומטר. זה אומר שכדי לטפל בו צריך להשיג מודיעין אחר, שונה באופן מהותי מבחינת המאמץ להשגתו ולעִדכנו. מהתשובה לשאלה איך להגיע ליעד, דרך פרטי המטרות ביעד עצמו והשאלה כיצד נכון להשמיד אותן באמצעים שאיתם ניתן להגיע אל היעד (ברור שהמטען במטוס שמגיע ממרחק של אלפיים קילומטר שונה באופן משמעותי ממטענו של מטוס שהגיע ממרחק של שלוש מאות ק״מ, להפציץ בסוריה למשל). ולבסוף, צריך גם לחזור מהמשימה בשלום. אתגר המרחק קשה למודיעין יותר ממה שנראה לעין לא מקצועית.
צריך להדגיש כי נוצר צורך מודיעיני נוסף הנובע מהשינוי באיומים והשינוי בעולם. למודיעין הישראלי צריכה להיות יכולת ביצוע מבצעים שעד כה לא הייתה יכולת לבצעם. זאת משום שברור שחלק מהדברים שישראל תרצה לבצע, בעיקר אל מול גופים לא מדינתיים, במרחב הקרוב לישראל או במקומות רחוקים ממנה, יש צורך בלחימה מודיעינית שהיתרון הכי גדול שלה הוא היותה מתחת לרדאר ושהיא מאפשרת deniability קרי, יכולת הכחשה. האתגר של בניית כלים מבצעיים חדשים במערכת המודיעין, כדי לייצר יכולת שתאפשר ביצוע פעולות מורכבות בצורה מוצלחת הוא אתגר גדול ומסובך. הצורך הזה מחייב שינוי פרדיגמטי במודיעין.
מכול אלה עולה בברור שהמודיעין עומד בפני אתגרים גדולים הנובעים משינויים שונים: במציאות הסובבת את ישראל, בטכנולוגיה בכלל ובטכנולוגיה הצבאית בפרט. זה לא קל אבל ההכרח הוא אבי החדשנות, קהילית המודיעין הוכיחה זאת בעבר ויש לקוות שתצליח בכך גם בעתיד.
לאחר הדגשת אתגר לוחמת מודיעין אני מבקש לומר מילה לזכרו של
מאיר דגן, שהיה קשור לבניית אתגר זה באופן מובהק. איני מאלה שחושב שדגן המציא את המוסד מחדש, אבל דגן לקח את הפוטנציאל שהיה גלום במוסד ומיצה אותו עד תום, והוא לא נעצר שם. הוא חשב מחוץ לתבניות הרגילות, בצורה שהייתה יוצאת דופן במקוריות ביצירתיות ובנכונות ליטול סיכונים, והצליח להוביל את המוסד למקומות חדשים מבחינת יכולות הביצוע המבצעיות והמודיעיניות. במותו איבדה קהיליית המודיעין את אחד האנשים יצירתיים, הבלתי קונבנציונאליים, והאמיצים. יהי זכרו ברוך.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
