לאחרונה העלה התיאטרון הלאומי הבימה שתי הצגות מופלאות. האחת "לבד בברלין", על-פי יצירת המופת של הסופר הגרמני, הנס פאלאדה, בעיבוד שחר פנקס ובבימויו של אילן רונן, במאי הבית של תיאטרון הבימה, וההצגה הנפלאה האחרת היא "סיפור פשוט", מן הקלסיקה העברית על-פי ש"י עגנון, ושוב בעיבוד למחזה שחר פנקס ובימוי שיר גולדברג.

מן הדברים הידועים הוא, שלא קל להעלות על הבמה מחזות, הנכתבים כספרים קלאסיים ורבי מכר. יש לציין, כי שיתוף הפעולה המיוחד בין שתי היוצרות הצעירות האחרונות, הוליד חוויה רגשית וויזואלית, מרעננת ומפתיעה, שמזמן לא חוויתי בתיאטרון. פנקס וגולדברג, הן סוג של שיתוף שמוכיח את עצמו ועוצמתו.

'לבד בברלין", תואם בקווים כלליים את ההתרחשות האמיתית של זוג ברלינאים, בין השנים 1940-1942, אשר עסקו בפעילות בלתי חוקית והפיצו גלויות הסתה בכל רחבי העיר, לאחר מות יקירם, כדי להתסיס את תושבי העיר, להתמרד למשטר של הרייך השלישי, ולמעשי הזוועה שעולל לכל מי שהתנגד לו. המחזה מעלה דמויות שני האנשים, ממעמד הפועלים, הפועלים בסודיות מוחלטת מתוך דירתם הצנועה בברלין, בבניין, שמתגוררים בו שכנים סקרנים, ואף מלשנים. מתגורר אחד, אפילו שייך לגסטפו.

הזוג כותב את הגלויות ומפיץ אותם באופן שיטתי בכל רחבי העיר, עד שהוא נתפס ע"י הגסטפו, החוקר בשיטתיות את מקור הגלויות. הזוג הברלינאי משוחק ע"י נורמן עיסא ואסנת פישמן. הם עושים עבודה נפלאה ומשכנעת, ומכניסים את הצופים לאווירת הפחד והאימה, שהתרחשה באותם ימי חשיכה וטרור. אנו עדים על הבמה לעינויים, להשפלות, בבית הכלא ובמוסדות לחולי הרוח, שרווחו באותם ימים, לכל מי שהתנגד לשלטון ההיטלראי.

יוסיפיה סימון, תרגמה חמישה מתוך ספריו של הסופר הגרמני. יש לציין שהנס פאלאדה, הוא שמו הספרותי של הסופר רודולף דיטצן [1893-1947]. מתוך סיפורי האחים גרים, לא עזב את גרמניה כפי שעשו אנשי רוח גרמניים אחרים. ביניהם ברכט, פריץ לאנג, אלברט איינשטיין, מרלן דיטריך, אלברט איינשטיין ואחרים. הוצע לו להצטרף למפלגה הנאצית, אך הוא סרב. את הספר "לבד בברלין" כתב בעשרים וארבעה ימים, מתוך מכתבי הגסטפו, הוא נפטר ב1947 ולא זכה לראות את ספרו יוצא לאור.

סיפור פשוט

במחזה המופלא נשמרת לשונו של עגנון, זוכה פרס נובל לספרות. הסיפור מתאר בית יהודי בו האם היא השלטת, [יבגנייה דודינה], חומרית ומעשית. המחליטה להשיא את בנה יחידה,[שפי מרציאנו] בשידוך הגון לבחורה בשם מינה, [הילה שלו], וזאת בניגוד לרצון לבו, ההולך שבי אחר נערה יהודייה, יתומה, המתגוררת בביתם.[דנה ידלין]. הבן, חלש האופי נכנע ללחצים עליו, הוא סובל עד שנטרפת עליו דעתו. נראה כי במרכז הסיפור הפשוט כביכול, מצוי קונפליקט אדיר המתחולל בנפשו של הירשל, וזאת בניגוד לאירועים הסטאטיים המתרחשים בעיירה, הקטנה והזנוחה, הרחק מן העיר הסואנת. הירשל הבן מתפוצץ ואף מגיע לבית משוגעים, שם מנסים להחזיר אותו למצבו השפוי, אל אשתו מינה, הנושאת כבר ברחמה יצור חדש, העומד להיוולד.

סצינת הטירוף. המתבטאת בקריאות התרנגול, מרשימה במיוחד. התרנגול הוא מטאפורה לגבריות, בעוד שהירשל הבן, הוא ילד, מושפע מהוריו, ללא עמוד שדרה. הוא פאסיבי. שקט, ואילו בתרנגול יש סמליות לחיה פראיות, חושנית, צווחת, ססגונית, תנועתית, תזזיתית.

השיגעון הוא מוצא מצוין לבעיה רגשית ונפשית. כך הירשל לא צריך לבחור. זהו שחרור מצוין מכל עול. מפחיד מאוד את האם, כי במשפחתה, אחיה השתגע, ובכך המיט חרפה שהוסתרה מעיני הקהילה היהודית הקטנה, המעורבת בחיי כל. גם נושא אישפוזו של הירשל מוסתר מעיני הקהילה, בתירוץ שברח אך ורק בגלל הצבא והעומדים לגייסו.

התרנגול, החתונה, הכינור, העיירה היהודית, הדמויות שאינן על הקרקע, אלא מרחפות ברצונותיהם, במצבן התודעתי, הבלתי מציאותי, מזכירים לנו את ציורי שגאל המופלאים, על האווירה המיתית, המצויה בהם. כמו גם מסדרון הזכוכית, השקיפות, בין חוץ לפנים, המקום בו נמצאים בלומה והירשל. שהוא בית לא בית, אלא השתקפות של חלום. וכן החוויה של ההתבגרות והמודעות של הירשל עם הולדת בנו, בהתמודדות עם אמו. הוא מוציא את עצמו ואת משפחתו הקטנה אל מחוץ לכותלי הבית בו גדל יחד עם בלומה, לחיים אחרים. סוגר את הדלת בפני אמו ולא נותן לה לחדור לחייו החדשים שלאחר הבראתו. זה עונשה של אם המתכחשת לצרכי נפשו של בנה. אם שתלטנית בלתי נלאית.

לסיום כדאי לשבח את המוזיקה הנפלאה שהלחין דניאל סלומון ואת עיצוב התפאורה של שני טור.