ברוב מיקרי ה"הפשיעה הלבנה" דהיינו, שחיתות, מעילה, הפרת אמונים, נוכלות ושוחד, ישנה נטייה מוזרה ביותר של השופטים לחסות את שמם של החשודים לפי דרישת עורכי דינם. מישהו אמר לי שעלי לזכור שכל השופטים היו פעם עורכי-דין והם עושים טובה "לקולגות לשעבר"... מעניין שזכות הציבור למידע מי הם הפושעים שבתוכו נשללת למען "שמו הטוב של החשוד...", או "למען משפחתו וילדיו"... או מפני "שזה יפריע לחקירה...", או "למען שעסקו או מניותיו לא יפגעו"...
שמעתי פעם שופט בדימוס שטען שחיסיון על שמות חשודים ונאשמים הינו מקודש בעיניו מפני שאין לדעת אם הנאשם לא יזוכה בסופו של דבר... (דהיינו, יגיע לעסקת טיעון...). אני מאמין שכל אדם יחשוב פעמיים ושלוש לפני שיפשע אם ידע ששמו יפורסם ומשפחתו ועסקיו יפגעו. זוהי אחת ההרתעות הבודדות שיש לנו במסגרת אכיפת החוק ועליה מוותר בית המשפט בקלות מקוממת. אם אני בעל עיתון, הייתי דואג לפרסם שם של פושע בעל חיסיון ואז לעמוד למשפט כנגד אותו שופט שחסם את השם שיסביר מדוע הוא חושב שזכויותיו של נאשם קודמים לזכות הציבור לדעת.
