דן מרגלית מ
ישראל היום מקדיש את טורו השבועי ב"ישראל השבוע" ל
שמעון פרס המנוח. הוא מכנה את טורו "חיים שלמים של עשייה". הוא כותב על פרס:
"באישיותו פעלו שני דחפים עזים ורבי כוח. פרס חש צורך עמוק להיות נאהב. על-ידי רבים ככל האפשר ובדרך קבע. במקביל היה נתון בבולמוס כפייתי של עשייה. למען האומה. למען המולדת. למען עצמו. לא חשוב, העיקר לעשות ולעסוק.
דחף כזה לעשייה מייצר אויבים לרוב. מי שיעיין באחד הימים בפרוטוקולים ובמברקים שאפפו את הקמת הכור הגרעיני בדימונה, יגלה כי פרס לא היה רק יעד לחיציהם של מברקים המיזם (ישעיהו ליבוביץ, אליעזר ליבנה); ושל יריביו מבית שלא פירגנו לו את האמון לו זכה מבן גוריון (יגאל אלון, ישראל גלילי) אלא גם במערכת הביטחון ובקרב מדענים רגמו אותו באבנים מילוליות".
עורך "
העולם הזה"
אורי אבנרי לא הניח לו לתפקד כמנכ"ל משרד הביטחון בגיל כה צעיר, והדביק בו את הכינוי "שמעון פרסומת".
משה שרת,
גולדה מאיר ואיסר הראל שנאו אותו".
מרגלית ממשיך ומתאר כיצד יוזמת הכור בדימונה הקימה והביאה על פרס גלים של שנאה וקנאה, משום שפרס, בנחישותו לבנות את הכור, שידר לבכירים במערכת, כי "זמנם עבר", וכי הוא איש העתיד והחזון.
מרגלית מתאר את האירוניה במסגרתה, פרס היה איש עשייה, חותר תמיד באופן בלתי נלאה לחדשנות ולעשייה, אך גם מי שזקוק לאהבת ולאהדת ההמונים, וכיצד שתי התכונות האלו התנגשו בתוכו בקונפליקט הרסני ואף המיתו עליו את הכינוי "הלוזר".
מרגלית ממשיך להקדיש את טורו לפרס של דימונה, פרס של אוסלו, פרס של עופרה, פרס של אנטבה, פרס של התעשיה האוירית והצבאית, ומתאר כיצד הכיל בתוכו פרס את כל הניגודים הללו, והיה מושא, במשך הקריירה המדינית המפוארת שלו, לאהבה ולשנאה, לאהדה ולטינה, של אותם ציבורים ממש.
