ימים ספורים בלבד לאחר מותו, ועוד בטרם חלפו שבעת הימים המסורתיים, משפחת פרס מעלה את הדרישה לקרוא לנתיבי איילון על-שם
שמעון פרס. אפילו מעריצי פרס חייבים להודות כי החיפזון במקרה הזה הוא מעט תמוה. אך דרישה זו חושפת את המניע הגדול של התנהלותו של פרס מאז 1977, שהניע בוודאי את הדרישה של משפחתו.
נתיבי איילון בירושלים קרויים על-שם
מנחם בגין. למשפחת פרס היה דחוף לתקוע את דיגלו של אביהם במקבילה התל אביבית שלו, לפני שחלילה התקדים הירושלמי יזלוג לתל אביב. גם העובדה שכביש 6 תפוס כבר על-ידי
יצחק רבין הוסיפה על תחושת המצור.
מאז תחילת דרכו הפוליטית, פרס תמיד חיפש את ההכרה. אבל במפלגתו שלו תמיד בזו ולעגו למגלומניה הזו. פרס תמיד היה בעיניהם נטע זר. מפלגת העבודה הייתה אז מעין סניף של הפלמ"ח וההגנה, ופרס כידוע מעולם לא היה בשורותיהם.
שיא ההשפלה היה כשאחד המשוררים הנחשבים ביותר המזוהים עם מפלגת העבודה והפלמ"ח,
חיים חפר, כתב עליו את השיר הסאטירי "איך הפשפש עלה למעלה".
ודאות מוחלטת
אך כפי שנוכחנו לדעת מתולדות 93 שנות חייו, דבר לא גרם לו לוותר, וב-1977 נראה היה שעקשנותו נושאת פרי, כאשר הסמל הגדול ביותר של הפלמחניקיות - יצחק רבין, נאלץ לוותר על ההתמודדות בבחירות, ופרס עבר לעמדת המתמודד על ראשות הממשלה מטעם מפלגת העבודה שנקראה אז "המערך". עמדה שעד אותה עת הבטיחה בוודאות מוחלטת את כס ראש הממשלה.
כך נחתה עליו המהלומה הטראומטית ביותר בקריירה שלו. מנחם בגין, שעד אז היה הלוּזר הנצחי בכל מערכות הבחירות בישראל, הביס אותו.
תחושת ההחמצה הלכה והחריפה כאשר מנחם בגין קידם בירושלים את פניו של אנואר סאדאת, בזכות תיווכו של לא אחר מאשר משה דיין, שהיה ללא ספק במחנהו של פרס במפלגת העבודה אלמלא התבוסה לבגין. תחושה זו הגיעה לשיאה כאשר בגין התייצב לקבל את פרס נובל לשלום.
תחושת ההחמצה של פרס נובל לשלום גרמה לפרס להתאים את כל ראיית עולמו לשאיפה להיות יותר בגין מבגין, ובמקום התפיסה הבן-גוריונית של "דונם פה ודונם שם" שהובילה אותו עד אז, בין היתר בתמיכה במפעל ההתנחלויות, אימץ את התפיסה של "הכול למען השלום", או ליתר דיוק - "הכול למען פרסי שלום". זו תהיה הדרך שלו להאפיל על בגין.
פרסי השלום
זה מה שהניע אותו כאשר פעל מאחורי גבו של
יצחק שמיר כדי להגיע להסכם לונדון עם המלך חוסיין. יצחק שמיר הבין את הסכנות בהליכה הזו, ולכן טרפד אותה. הוא לא שיער שדבר לא יעצור את פרס, ומשלא השיג את מבוקשו בדרך הזו ינסה דרכים מסוכנות יותר.
וזה אכן מה שעשה כאשר שוב נלקחה ממנו ההכרה במפלגת העבודה, ויצחק רבין חזר להנהגתה. שמעון פרס המשיך מאחורי גבו של רבין, ותחילה אפילו בניגוד להוראתו, לחתור לתהילה. את ראשות הממשלה לקחו ממנו, אבל הוא ישיג את פרסי השלום.
בשנת 1994 כמעט שהייתה לשמעון פרס תחושת דז'ה-וו, כאשר פרס נובל לשלום עמד להיות מוענק רק ליצחק רבין ולערפאת. הפרס כמעט חמק ממנו. אבל לא איש כפרס יוותר. מערכת הקשרים שיצר הופעלה. בעיקר הקשר שלו עם שליח האו"ם הנורווגי טרייה לארסן. אבל העובדה שהוא נאלץ לחלוק את פרס נובל לשלום עם יצחק רבין, והעובדה שהסכם השלום עם ירדן נרשם על שמו של רבין, החריפה עוד יותר את האמביציה שלו.
כעת לא רק שעליו להאפיל על בגין, עליו להאפיל גם על רבין. מכאן ואילך היה ברור כי כל אמצעי כשר כדי לשמור בחיים את
הסכם אוסלו הכושל, שזוהה אתו. שום עובדה שמוכיחה כי ההסכם היה מלאכת רמייה אינה קיימת. כל "הפרטנרים" הערבים לשלום הם טהורים, ואם תהליך אוסלו עדיין לא הביא שלום, זה בגללנו, או ליתר דיוק, בגלל שלא פועלים לפי תפיסתו. האפשרות להודות בטעות ירדה לחלוטין מהפרק.
במקומה הופיע חתירה יומיומית בלתי-נלאית לקבלת הכרה בינלאומית וזכיה בכל פרס אפשרי כ"עושה שלום". הסופרלטיבים שייאמרו עליו לאחר מותו, וההנצחה שלה יזכה (שבה החל עוד בחייו בעזרת "מרכז פרס") יעידו האם הצליח בשאיפתו.
