סוד המהפכה העברית

"גלגל המנוף של ההיסטוריה - התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי" - ספר זה הוא פרי מחקרו של ד"ר אורי מילשטיין אותו ערך חמש שנים. בפעם הראשונה נעשה מחקר כה מעמיק, שהולך אחורה בהיסטוריה עד להיווצרותו של עמנו לראשונה. על פיו, מסתבר שעמנו נקרא "עברי" עד חורבן הבית השני. מהלכיו של יוחנן בן זכאי הם שהניעו את גלגול העם ל"יהודי" שמשמעותו - עם בלי טריטוריה ובלי צבא. מאז, הטריטוריה היא בית הכנסת, ומערכת ניטרול האיומים שלו הן הדת והאמונה.

כמו כל האבות המייסדים של הציונות, הבין ז'בוטינסקי שפג תוקפן של האמונה והדת כמערכות חיסוניות ולכן יש לחזור לטריטוריה, לריבונות ולצבא. מימצאים אלה מובילים להבנת בעיות היסוד של מדינת ישראל כיום.

כדי להבין את מהות הציונות האסטרטגית יש להתעמק בעבריות האסטרטגית של אברהם אבינו, המצויה גם בתורת משה רבנו, כמו גם בביקורת האסטרטגית של שמואל הנביא, ובמהפכה היהודית שחולל יוחנן בן זכאי. ואת כל אלה מפרט המחקר המעמיק של הספר.

ז' הבין כבר בגיל 17 שהביטחון הוא אבי הכל. איש לפניו לא התקרב לעקרון השרידות באופן כזה אינטואיטיבי, ללא נסיון צבאי או חקר סכולסטי. מכאן - שהיה גאון. ב1897 בהיותו בן 17, עת הרצל כינס את הקונגרס הציוני ה 1 בבזל, הזהיר ז' במועדון סטודנטים בבזל מפני השואה שתתחולל כעבור 60 שנה. כדי לנסות ולהשפיע על אחיו בנושא, ויתר על קריירה ספרותית מזהירה כסופר, משורר ומתרגם מופלא ונחשב, והקדיש את חייו להצלת עמו. כשנוכח ב1940 בתחילתה של השואה, קרס ומת. היקף לימודיו הרחב באוניברסיטאות בברן ורומא, שליטתו בתשע שפות בפילוסופיות ותרבויות עתיקות, העניקו לו את יכולת החשיבה הגאונית שלו. כך גם הקשר שיצר עם יוסף מרקו ברוך, אותו הכיר ברומא, שפתח לפניו את הדלת לפרדס החשיבה הזו.

אברהם אבינו, כשעזב את בית הוריו ועבר לכנען, פיתח אמונה במציאות מופשטת, שחוללה את תרבות המערב. כמוהו גם סוקרטס האתונאי, 1500 שנה אחריו, חשף את שקריה של דת אלי יוון, ונידון למוות על השחתת הנוער ופגיעה במימסד האתונאי. פרידריך ניטשה שסחף את הצעירים ואת היטלר, כיוון בתיאוריה שלו את בני דורו כשדחה את הרציונליות הסוקרטית ובחר באכסטזה הדיוניסית. מה שהביא ל"סופות בנגב" - הפוגרומים שפקדו גם את אודסה, ובעקבותיהם צמחה הציונות והעלייה לארץ ישראל. ז' קרא את כתובת השואה על הקיר. את מהלך פעילותו וחשיבתו של אברהם, ויכולותיו כאסטרטג יוצא דופן, נמצא בספר הנדון.

ז' פעל ליצור את המהפכה העברית, להחזיר את היהודים לעבריות - מהלך שטרם תם עד עתה. כי כדי להיפטר מאבק הגלות, כתב, נזדקק לזמן ולמים רבים. הוא טען שמי שמתבכיין "עד מתי תאכל חרב" לא יוכל להתמודד, כפי שטענו גדעון לפני הקרב עם המידינים ויהודה המכבי לפני קרב אמאוס. "לאום יכול להתקיים אם בני אומה מוכנים לסכן עצמם למענו, ולמען אמונה גדולה. לכן, כדי להשיג ריבונות יש לנטוש את הטריטוריה הרוחנית של בית הכנסת ולשוב לקרקע עליה נוצר הלאום". כתלמידו ברומא של אבי המרקסיזם האיטלקי, פרופ' אנטוניו לבריולה, הבין ז' שלסוציאליסטים יש תפיסת ביטחון חברתית-מעמדית ואנטי לאומית. על כן אינם משקיעים בצבא ומלחמה השייכים למדינה, שאת קיומה שאפו לאיין. (מצלצל מוכר מימינו וממחוזותינו?) מכאן הלקח של הרוסים בקרב ברברוסה ב 1942. בעטיו, סטאלין הפך ללאומן. מכאן - ביקורתו של ז'בוטינסקי על בן-גוריון וחבריו הסוציאליסטים, שהשתלטו על הציונות והדירו אותו ממנה, בהתייחסם אליו כאל נאצי, יען כי הוא חשב על מלחמה ופעל לכונן צבא ליהודים.

מאז הפוגרומים ביהודי רוסיה בתחילת המאה ה-20 התמקד ז' בפעילותו ובהגותו בתחום הביטחון. (במאמר מוסגר: לולא שמעה אותו אמי נואם בפולין, לא הייתה נענית להצעת אבי, שהיה כבר ציוני מאז קרא את "מיין קאמפף" של היטלר והאמין לו, ולא הייתה עולה עמו לישראל. בזכותו הם ניצלו מהשמד שקרה לכל משפחותיהם).
ביטחון בעיני ז' היה כמובן צבא יעיל ומחומש, שיהיה קיר הברזל בפני איומים. אך בנוסף, היו גם "חמשת המ"מים המפורסמים שלו": מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. לשם כך היה צורך לחולל מהפכה עברית. שחרור מהיהדות הגלותית אל העבריות הריבונית. מבלי לזרוק את התינוק עם המים ולוותר על היצירה הלאומית בתקופת הגלות. כי היצירה הלאומית-הרוחנית היא תכלית קיומו של העם - ואם לא לשם היצירה - אין לו לשם מה להתקיים.

הספר מדהים את הקוראים בחשיפה לדברים שלא ידענו, או שלא נתנו עליהם את הדעת. והכל - תוך מובאות מנין הציטוטים של התחקיר. מרתק ומסעיר ככל שהוא - אין זה פשוט לעכל את התובנות החדשות הללו בקריאה מהירה, לא כמו רומן מתח קליל, אלא כמו יין טוב, שלוגמים לא בבת אחת, אלא בהפסקות בין לגימה ללגימה. לא ניתן לתמצת את תוכנו במסגרת ביקורת זו, כי המחבר מוליך את הקורא פרט פרט, ובונה את מערך הדברים כך, שהתמונה המתקבלת מעמיקה ועשירה, בתוכנה ומהותה, ואי-אפשר שלא להבינה.

בטוחני, שכשם שאצל הסופר העברי א.ב. יהושע חלה תפנית ביחסו לז'בוטינסקי כשכתב את המחזה "הילכו שניים יחדיו?" על פגישות ז'בוטינסקי ובן גוריון בלונדון, שנערכו על-מנת למנוע את הפיצול בציונות, והמחזה הוצג בהצלחה בתיאטרון הקאמרי - כך כל מי שיקרא את הספר המרתק והמהפנט "גלגל המנוף של ההיסטוריה" וייחשף לגילויים שבו, תישתננה תובנותיו ויחסו ללאומיות, ויכיר בעובדת הצורך בעקרון השרידות והביטחון הלאומי הטריטוריאלי, אותם מסביר הספר על-פי תורתו של ז', שאותה אימץ בן-גוריון בהמשך, אך לדאבוננו לא צלח לממשה במלואה. מכאן נבין מדוע עד היום אנו עדיין חלוקים בדעותינו, מפוצלים, וחסרי אונים בפני אויבינו, כשאנו מסתפקים בהגנה, במיגננה בלבד, ולא יודעים מהי אסטרטגיה, ומדוע וכיצד אנו צריכים להיות אלה שמחליטים וקובעים את מהלך ההיסטוריה שלנו - ולא שונאינו. תם עידן הסוציאליזם, וכעת חל עידן הלאומיות, שמשמעותה - טריטוריה..