החוקה האמריקנית נכתבה לפני קרוב ל-250 שנה, ולא הוכנסו בה שינויים ממשיים. שיטת הממשל שעיצבו האבות המייסדים נועדה למנוע רודנות דוגמת זו של ג'ורג' השלישי, ומכאן האיזונים והבלמים הניצבים בבסיסה: איש לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. זה כמובן טוב ונכון – במידה. אלא שהאמריקנים, כדרכם, אוהבים ללכת לקיצוניות והם יצרו שיטה שמיועדת בעיקר לעצור ולא כזו שנועדה לאפשר פעולה. די לראות את השם שלה כדי להבין את מהותה: "איזונים ובלמים".

זה שהבריטים כבר סולקו מזמן והפכו לבעלי הברית הקרובים ביותר – זה לא נראה מספיק כדי לעצור ולחשוב אם מה שהיה נכון ב-1787 נכון גם ב-2016. זה שהממשל משותק לעיתים קרובות בגלל שבבית הלבן יש נשיא ממפלגה אחת ובקונגרס שולטת מפלגה אחרת – זה לא היה מספיק כדי לבדוק כיצד מונעים שיתוק כזה. במקרה הטוב, זה מוביל לפשרות המסרסות במידה רבה את רצון הבוחר. במקרה הגרוע, זה מוביל לחוסר אפשרות לבצע רפורמות נחוצות ומהלכים חיוניים.

דוגמה בולטת לקיבעון הזה היא הזכות לשאת נשק, הקבועה בתיקון השני לחוקה. אלא שקריאה פשוטה של התיקון מלמדת בבירור, שמטרתו הייתה ליצור מיליציות חמושות שיילחמו בבריטים, ולא לאפשר לכל אמריקני לקנות במרכול הקרוב שני חלב, תריסר ביצים, קילו בשר, עוזי וקופסת כדורים. אבל האמריקנים מוכנים לדבר לכל היותר על בדיקות רקע לפני מכירת הנשק, וגם זה לא קורה (בין היתר בגלל השחיתות המובנית של המערכת, ועל זה נדבר בהמשך).

עוד דוגמה, הרבה יותר יומיומית: רוב האמריקנים מעדיפים להשתמש בשטרות בני דולר אחד במקום במטבעות. למה? שמרנות. אם זה היה טוב לאבות המייסדים, זה טוב גם להם. ואם כבר נגענו בכסף, אזי אולי תופתעו לשמוע, שמכשירי הבנק האוטומטיים (כספומטים) היו נפוצים אצלנו הרבה לפני שיכולתם להשתמש בהם בכל פינה גם בניו-יורק, שיקגו או לוס אנג'לס.

כמובטח – כמה מילים על השחיתות של המערכת הפוליטית האמריקנית. כן, שחיתות. זה שאצלנו ראש ממשלה ושרים נשלחו לכלא ובארה"ב זה לא קרה, אינו אומר שהשיטה שם יותר נקייה משלנו. בדיוק להפך. הא כיצד? משום שבארה"ב השוחד ניתן בצורה גלויה, על השולחן, ואיש אינו מתרגש.

כן, בדיוק כך. היכולת לקבל תרומות בצורה בלתי מוגבלת, היא שוחד פשוט וברור. זה שכולם יודעים מי נתן כמה ולמי, לא הופך את זה לנקי יותר. זה ששדולת יצרני הנשק היא תורמת ענקית לחברי הקונגרס, רק אומר שכולם יודעים למה הנשק ימשיך לקטול אלפי אמריקנים מדי שנה. זה שיצרני התרופות תורמים סכומים לא פחות גדולים, רק אומר שכולם יודעים למה אין סיכוי לרפורמה שתוריד את מחיריהן. וכך הלאה וכך הלאה.

משפחת קלינטון יכלה לקבל מיליונים רבים של דולרים לקרן הנושאת את שמה, כולל ממי שאחר כך זכו לדלת פתוחה במחלקת המדינה בראשותה של הילרי קלינטון – ואיש לא חשב שזהו לכל הפחות ניגוד עניינים פלילי. למה? כי שם זה חוקי. מה שאצלנו הוביל ראש ממשלה לספסל הנאשמים, בארה"ב הוא חלק מהמשחק.

מי שמתלונן על פוליטיזציה של השירות הציבורי בישראל, כדאי שיסתכל על ארה"ב. כל נשיא מבצע בחודשים הראשונים לכהונתו כמה אלפי מינויים פוליטיים, כולל למשרות שאנחנו לא היינו מעלים על דעתנו שהן יכולות להיות פוליטיות, כגון שגרירים ומנהלי סוכנויות פדרליות מקצועיות.

ומה שאולי עוד יותר גרוע: רבבות משרות בתחומים רגישים נתונות לבחירות, על כל המשתמע מכך. האמריקנים בוחרים למשל את התובעים המחוזיים ואת השריפים. תארו לעצמכם בחירות לתפקיד פרקליט מחוז תל אביב ומפקד משטרת מחוז ירושלים – בחירות בקלפי, עם תעמולה ותרומות והבטחות והשמצות וכל מה שכרוך בתהליך. לא מסוגלים לדמיין זאת? חבל, כי זה בדיוק המצב במערכת אכיפת החוק האמריקנית. ומיד נגיד משהו גם על בתי המשפט שם.

נחזור לדרג הפדרלי. כאשר החליט ראש ה-FBI, ג'ים קומיי, לפתוח מחדש את החקירה בפרשת המיילים של קלינטון, הזכירו לנו שהוא בכלל רפובליקני והיה סגן שר המשפטים בממשל בוש. אני לא יודע מהן הדעות הפוליטיות של רוני אלשיך ושי ניצן, ואוי לנו אם נדע, ואבוי לנו אם זה יהיה שיקול במינוי המפכ"ל ופרקליט המדינה. אבל בארה"ב – זה לגמרי על השולחן וזה לגמרי חלק מהמשחק, כולל האפשרות של שימוש פסול בתפקיד כדי להשפיע על המערכת הפוליטית.

למישהו מכם כואב הגרון? תיגשו לתריסר איש מהרחוב ותבקשו מרשם לתרופה. לא נפלתי על הראש; פשוט הרחבתי את שיטת המושבעים, כי זה בדיוק ההיגיון שלה. 12 איש הם שיכריעו האם פלוני רצח ואם אלמוני אנס. זה שמדובר בשאלות משפטיות ושאין להם שום מושג במשפט – זה לא משנה. אה, כן, והם חייבים להכריע פה אחד, כך שדי במושבע עקשן אחד כדי לפסול את המשפט כולו.

התוצאה המתבקשת מאליה היא, שפסקי דין רבים ניתנים על בסיס רגשי ולא על בסיס עובדתי. הדוגמה הבולטת ביותר: או.ג'יי סימפסון, שזוכה מרצח רק משום שההגנה הצליחה לשכנע את המושבעים שחוקר המשטרה היה גזען. תארו לעצמכם חבר מושבעים הנדרש להכריע במשפט דמיאניוק; לא היה לו סיכוי להתחיל להתקרב למשהו שמזכיר הכרעה הגיונית. אז נכון שאלו הם מקרי קיצון, אבל תסלחו לי על הלשון הבוטה – השיטה הזאת דפוקה לחלוטין.

ועוד נקודה: אין אפשרות לערער על זיכוי ואין אפשרות לפתוח מחדש משפט שהסתיים בזיכוי. נחזור לסימפסון: גם אם יופיע כעת בכל רשתות הטלוויזיה ויודה שרצח את ניקול בראון ורונלד גולדמן – לא ניתן יהיה להענישו. ערכאת הערעור – בה יש רק שופטים מקצועיים – שמורה למי שהורשעו; לתביעה אין דרך להגיע אליה אחרי זיכוי. מה ההיגיון? בחיי שאני לא מבין. אני יכול רק לשער, שזה חלק מאותה מערכת של המאה ה-18 שנועדה למנוע עריצות בריטית – ושגם היא נותרה על-כנה מסיבות של שמרנות קיצונית.

בניגוד לאותה שמרנות, האמריקנים מגלים שיגעון לחדשנות פוליטית כאשר מדובר בבחירת הנשיא. להגיד שהמועמד צבר הרבה שנים בוושינגטון – זה עלול להיות חיסרון משמעותי. להגיד שהמועמד ניהל משרד ממשלתי – זה פגם של ממש. להגיד שהוא מגיע ממדינה קטנה – זה יתרון. להגיד שהוא ניהל לכל היותר את לשכתו שלו – זה מקור לגאווה.

לא מאמינים? תסתכלו על העובדות. ברק אובמה היה סנטור במשך שלוש שנים לפני שנבחר לנשיא, ובזה הסתכם כל הניסיון שלו בתחום הלאומי. לדונלד טראמפ אין אפילו את זה. קלינטון, פוליטיקאית משופשפת ובעלת עשרות שנים של ניסיון, מוצגת כסמל לפוליטיקה הישנה והמסואבת שצריך להחליף. והכי מגוחך: האמריקנים מנסים שוב ושוב להביא אנשים חדשים, אבל השיטה נותרת בעינה, על כל ליקוייה ותחלואיה.

מה שאני הכי לא מצליח להבין, הוא מדוע עשרות מיליוני אמריקנים חושבים שבחירת נשיא צריכה להיות הפוכה מאשר בחירת רופא, אדריכל או שרברב. לא נראה לי שרבים מהם יחפשו בנרות את הרופא שאתמול קיבל את רשיונו, את האדריכל שפתח את משרדו לפני שבוע או את השרברב שתיקן עד היום שלושה כיורים דולפים. הם יחפשו מישהו מנוסה יותר, שלכל הפחות היה שוליה של בעל מקצוע ותיק. אבל לבית הלבן – כמה שפחות ניסיון, ככה יותר טוב; כמה שפחות ידע, ככה עדיף. מישהו עדיין מקנא בהם?