אפילו ניוט גינגריץ', לשעבר יו"ר בית הנבחרים ומתומכיו הבולטים של
דונלד טראמפ, הביע ספקנות. "לא יכול להיות שהוא עלה ב-13% בשבועיים", אמר כאשר פורסם הסקר של רשת ABC, ולפיו טראמפ מוביל ב-1% - לאחר שבסקר קודם של אותה ראשית פיגר ב-12% אחרי
הילרי קלינטון.
אם יש משהו שמאפיין את מערכת הבחירות המטורפת הזאת, ואולי בעצם מייצג בצורה אמפירית עד כמה היא מטורפת, זוהי התנודתיות העצומה של הסקרים. אז נכון שהיו הרבה אירועים שהשפיעו לשני הכיוונים - שערוריות המין של טראמפ, העימותים, פרשת המיילים של קלינטון - אבל הם לא נותנים הסבר ממצה לפערים העצומים בין הסקרים. ואנחנו מדברים הן על פערים בין אותם סוקרים בתוך כמה ימים, והן על פערים בין סקר לסקר באותו יום עצמו.
ויש עוד פער, שרוב הציבור אינו מודע לו: בין הסקרים הפומביים לבין אלו שעורכים מטות הבחירות של שני המועמדים. אז נכון שהסקרים של המועמדים חשודים מראש בהטיה, אבל דווקא משום שאינם מתפרסמים ומהווים כלי עבודה חיוני לשני המטות - יש להם חשיבות רבה. לא ידוע מה אומרים כיום הסקרים של טראמפ וקלינטון; מה שכן ידוע הוא, שלפני ארבע שנים טען מטהו של
ברק אובמה לאחר הבחירות, שהסקרים שלו היו הרבה יותר מדויקים מאלו שפורסמו.
על זה שני הצדדים מסכימים: לסקרים הפומביים יש חולשות מהותיות, ולא משנה אם הם נערכים בידי גופי תקשורת, מכונים אקדמיים או בשיתוף פעולה ביניהם. האתר Politico מציג את הבעיות העיקריות, ואלו למעשה שתיים: האם להתחשב בנטייה המפלגתית וכיצד ליצור את המדגם.
בעוד הסוקרים הפומביים מתעלמים מהנטיות המפלגתיות של הנשאלים, הסוקרים המפלגתיים מסבירים שיש להן חשיבות רבה. כאשר מתרחשים אירועים משמעותיים, תומכיו של המועמד ששמו נפגע נוטים פחות להשתתף בסקרים. לכן, מי שמתעלם מכך שלחלק משמעותי מן הנשאלים יש העדפה מוקדמת למפלגה זו או אחרת - מקבל תוצאות מוטות לטובת המועמד האחר.
המדגם של הסוקרים הפומביים הוא בעיקרו אקראי: מתקשרים ושואלים בעד מי עומדים להצביע. הסוקרים המפלגתיים, לעומת זאת, משתמשים ברשימות של בוחרים רשומים ומדי פעם מסננים אותן על סמך דפוסי הצבעה קודמים. זה חשוב במיוחד, מסבירים האחרונים, משום שהמודלים של הסוקרים הציבוריים מבוססים במידה רבה על השאלה "עד כמה אתה נלהב לתמוך במועמד". אלא ששאלת ההתלהבות מושפעת שוב מאירועים מרכזיים, ולכן יכולה ללמד על הנטייה בהצבעה המוקדמת, אך אינה מספקת תשובה לגבי הבחירה בפועל - במיוחד אם היא תתבצע כמה ימים מאוחר יותר.
לבסוף, הסוקרים המפלגתיים מצביעים על החולשה הגדולה ביותר של הסקרים הפומביים: הם ארציים - והבחירות אינן ארציות. בגלל שיטת האלקטורים, אין חשיבות של ממש למידת התמיכה הכלל-ארצית במועמד זה או אחר. היא מצביעה על מגמה, היא מעודדת או מאכזבת, היא נותנת כותרות - אבל היא איננה מכריעה. הסוקרים המפלגתיים בודקים כל מדינה בפני עצמה, כי זה מה שקובע.
