הגיע הזמן לנפץ את העלילה ולחשוף את האמת מי הם האשמים האמיתיים של הפוליטיזציה בתקשורת. העיתונאים הלוחמים נגד הפוליטיקאים, המואשמים על ידם ב"פוליטיזציה" בתקשורת, הם הם הנאשמים שיוצרים יום יום את הפוליטיזציה האמיתית בתקשורת.
העיתונאים הצליחו לנפח בציבור אגדה שקרית שלפיה הפוליטיקאים מורידים כביכול הנחיות לעורכי החדשות את מה לשדר ואת מי לזמן לראיונות ולפרשנויות. אלה האשמות כזב של הבל הבלים. עיתונאים אמינים ב
רשות השידור כמו
יעקב אחימאיר,
אריה גולן,
עודד שחר, ו
אורי לוי וכן בכירים מערוצי הטלוויזיה המסחרית, הביעו דעתם לא פעם ובגלוי שמעולם לא הופעלו עליהם שום לחצים פוליטיים.
רבים מהעיתונאים, במיוחד אלה שעוסקים באקטואליה ובתקשורת, הפכו בפועל לפוליטיקאים - חלקם גלויים וחלקם מוסווים - שקובעים את הטון בכל שלטון, בזכות שליטתם על התמונות והמילים שמשודרות והנאמרות על ידם, כביכול אך ורק "משיקולים מקצועיים".
זו היא הפוליטיזציה. תחת המסווה והאליבי של העיתונאים שכביכול "שיקולי העריכה" שלהם הם אך ורק "מקצועיים" נטו, הם מצליחים להביע דעותיהם האישיות הפוליטיות. בכל שיקול מקצועי ברוטו של עיתונאי יש גם שיקול אישי נטו.
זו היא הפוליטיזציה האמיתית. רבים מהעיתונאים שהפכו לפוליטיקאים של "מפלגת התקשורת" מאמינים ופועלים בשכנוע עצמי שהם הרשות הרביעית בדמוקרטיה שזכותם להיות הפוסקים והשופטים מעל למחוקקת ולשופטת. הם קובעים מיהו המשיח הפוליטי ואת מי יש להדיח. הם פוסקי הדור הכל יכול בין ימין לשמאל. הם מתיימרים "לעשות סדר" אצל הפוליטיקאים.
זו היא הפוליטיזציה האמיתית. חלק מהתקשורת ובמיוחד ערוצי הטלוויזיה המסחרית, הפכו לגוף פוליטי בחסות האליבי כביכול "מקצועי נטו". תקשורת מפלגתית זו שחבריה מראיינים איש את רעהו, כביכול "בשם" קשת הדעות בעם, רואים את עצמם "כרשות הפוסקת" העליונה במדינה.
זו היא הפוליטיזציה האמיתית. "מפלגת התקשורת" הפכה לכוח דומיננטי אלטרנטיבי לפוליטיקאים. כוח פוליטי תקשורתי שגובר על כל ביקורת אזרחית, מגמד ומבטל כל ביקורת ממסדית שלטונית ריבונית. הפוליטיקאים מנהלים את המדינה מהכנסת ומהממשלה. העיתונאים מנהלים את המדינה מהאולפן ומחדר החדשות.
זו היא הפוליטיזציה האמיתית. סעיף בחוק השידור הציבורי החדש קובע: "התוכן שיספק תאגיד השידור החדש ישקף ויתעד את היותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, את ערכיה ומורשתה, וייתן ביטוי הוגן שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל". סעיפים דומים ישנם בחוק
הרשות השנייה ובחוק רשות השידור.
הבל הבלים. יופי של ניסוחים. הם לא מקוימים! באף אחת מהרשתות למרות שהם מעוגנים בחוק. הם גם לא יהיו מקוימים בעתיד.
כדי שעקרונות אלה יתממשו, יש צורך בעורכים, בפרשנים ובמראיינים בעלי מגוון דעות אמיתי ולא כפי שזה קיים היום. יש למנוע את הבלעדיות המונופוליסטית של חבורת העיתונאים השולטים היום בפועל בכל ערוצי הטלוויזיה המסחרית ובגלי צה"ל.
רשימת העיתונאים המקצועיים, שעל-פי דעותיהם ומאמריהם הם "פוליטיקאים מוסווים" - בפועל גלויים כוללים:
בן כספית (מעריב).
שמעון שיפר (ידיעות).
גדעון לוי (הארץ).
אמנון אברמוביץ' (ערוץ 2 וידיעות).
רביב דרוקר (
ערוץ 10 והארץ).
אמנון לורד (
מקור ראשון).
חגי סגל (מקור ראשון וערוץ הכנסת).
רזי ברקאי (גלצ).
רינה מצליח (ערוץ 2). אראל סגל (גלצ וערוץ 20). למרות שיש ביניהם חילוקי דעות, כולם משוכנעים שהם יודעים טוב יותר מכולם כיצד לנהל את המדינה, כיצד לחסל את הטרור, כיצד לעשות שלום, כיצד לטפח רווחה וחינוך. הם מבקרים את כולם. הם מאשימים את הפוליטיקאים ב"פוליטיזציה". אבל הם מעלימים מהציבור את האמת שהם אלה שמטפחים את הפוליטיזציה בתקשורת.
כשעיתונאים אלה ממשיכים לטפח את העלילה שהפוליטיקאים הם האשמים "בפוליטיזציה" בתקשורת ולא הם עצמם האחראים לה, הם זוכים לתמיכה אוטומטית של חבריהם "במפלגת התקשורת" שעשו הסבה מקצועית והפכו לפוליטיקאים בתואר ובתפקיד מלא כחברי כנסת: הכוונה ל
שלי יחימוביץ'.
נחמן שי.
מיקי רוזנטל.
מרב מיכאלי.
סתיו שפיר.
יאיר לפיד.
עפר שלח.
זו היא הפוליטיזציה האמיתית.
