פעם, כך אני זוכר, טרולי היה דבר חדש. בטיסותיי הרבות לחו"ל לא נתקלתי בהרבה מזוודות קטנות כאלה. השיגרה הייתה של מזוודות גדולות, סגורות במנעולים מיושנים ונסחבות ביד על-ידי בעליהן העייפים. זאת הייתה התמונה בנמלי התעופה הישראלים ובעולם.
ואז, חל אצלי שינוי. טסתי ל
קוריאה הדרומית, בהזמנה של חברת יונדאי שהייתה אז בחיתוליה בארץ. לקחתי איתי תיק יד גדול, שקבלתי במתנה ממעסיקי - מעריב. מכיוון שהייתה זו טיסה קצרה, לא נזקקתי להרבה בגדים ותיק היד הספיק בהחלט. לא ידעתי כמה הרעיון היה טוב.
בהיותנו בקוריאה הדרומית פגשתי את
צבי לביא, כתב ותיק מאוד של מעריב שהגיע באותה טיסת הזמנה. למחרת בואנו, סיפר לביא בצער שהמזוודה שלו נעלמה. הוא נשאר בלי בגד להחלפה. בירור קצר העלה שמזוודתו הועלתה בטעות בלוד אל מטוס לקנדה. היא הגיעה כעבור שלושה ימים מתסכלים.
נזכרתי, שבטיסה אחרת, לבריסל, אבדה מזוודתי ליום אחד. בלתי 25 דולר פיצוי מחברת הטיסה. אכזבתי הייתה רבה אז, אבל קצרת מועד. במסגרת סיור העיתונאים בארץ האסיאתית ההיא, הוטסנו לאי צ'ז'ו, אי-הנופש בקצה הדרומי של קוריאה הדרומית. היה מעניין וכמובן הגיע הסוף. הודיעו לנו שלמחרת טסים לסיאול, הבירה, ויש להוציא את המזוודות בשעה שש בבוקר למסדרון כדי שייקחו אותן. טוב, לי זה לא מתאים. לקום בשש בבוקר? נו, באמת.
בשעה שבע וחצי יצאתי קצת מנומנם עם תיק היד שלי וראיתי שהמסדרון ריק. כל המזוודות נעלמו על-ידי הסבלים אל מטוס שיביא אותן לסיאול. רק אני נשארתי עם התיק.
טוב, ברור שאני נסעתי באוטובוס עם התיק שלי ואחרי הסיור טסנו אל הבירה למלון ולארוחת הערב החגיגית. בשעת ערב ירדתי אל הלובי המהודר, כשאני לבוש היטב - מכנסיים חגיגיים, ז'קט ועניבה. בלובי נקהלו סביבי עיתונאים מישראל, מגרמניה ומדרום אפריקה וכולם בחולצות טי ספורטיביות והם נפעמים: מאיפה יש לך ז'קט ועניבה?
בעוד הם תמהים עלי, אני תמה עליהם: והיכן הבגדים שלכם? מסתבר שהמטוס שלקח את המזוודות בבוקר, לא הגיע משום מה לסיאול וכל העיתונאים נותרו ללא בגדי ייצוג. מלבד ישראלי אחד, כמובן.
הסיפור לא הסתיים בכך. כשנכנסנו לחדר האוכל, ניגש אלי סוכן יונדאי דאז, הסתכל בי תמה וביקש: "שב בבקשה בשולחן הנשיאות. אין לי בגד מתאים"...
באותה טיסה נחמדה למדתי את הלקח: אני טס עם טרולי והוא עולה איתי אל סיפון המטוס. יום אחד, לפני טיסה, התמלאה מזוודת-הגלגלים ונותרו סוודר או שניים בחוץ. הכרזתי בפני אשתי: "מה שלא נכנס לטרולי, אני לא לוקח!" ומאז קיימתי את ההחלטה הזאת.
אני יודע, שזה לא כל כך מתאים לנשים. יותר טוב לגברים.
ובהזדמנות זו, אני רוצה להציע לכל מי שטס - לקשור סרט צבעוני או צעיף על ידית המזוודה שלו. בנמל התעופה הרבה יותר קל לזהות את המזוודה עם הספח הצבעוני. מניסיון.
מחירו של פרסום סמוי בעבודתי רבת השנים בעיתונות למדתי להבחין בין דעה וידיעה.
במצב התקשורת היום, האם זה עדיין תקף?
