לקראת מועד קיום עצרת ההמונים לציון יום השנה ה-21 להירצחו של ראש ממשלת ישראל לשעבר
יצחק רבין ז"ל התברר כי משנה לשנה מתגבר הקושי להשיג את המימון הנדרש למימונה. אני מבקש לזהות בקושי הזה את היטשטשות אותו חלק בזיכרון הקולקטיבי של האומה, "שטופת דמע", המתמצה המלים - לעולם לא נשכח, לעולם לא נסלח. ובשבועת אי-שחרורו של הרוצח,
יגאל עמיר, ממאסר העולם שבו הוא נתון. לעולם. לעולם לא.
אבל קיימת בעיה לא רק בסדקים הנבעים בחומת הזיכרון הבצורה (סדקי טשטוש, הכחשה, והשתלטות שגרת החיים, שתמיד עושים את שלהם ואת שלנו בעת ובעונה אחת) אלא גם במתכונת של עצרת המונים כביטוי לזיכרון.
אולי יש מקום וטעם, חרף הצלחתה, המפתיעה בריבוי משתתפיה, של העצרת "הספונטנית" שהתארגנה על-ידי יוזמות של יחידים, לבחון מתכונת שונה לציון הרצח. מקום אחר. אופן שונה של טקס. בלי "שרים בכיכר", בלי נאומים שתמיד ידגישו בהם הנואמים, גם אם לא בכוונות מכוונים את המפריד, הקורע, המשסע, המפלג. את "אנחנו" מכאן ואת "הם" משם. את ההיגיון הצרוף של השמאל המובס והכאוב לעומת "התלהמות והטירוף" של הימין.
הר הרצל
העצרות ההמוניות עושות רע לזיכרון של יצחק רבין. הן הולכות למקום לא טוב. אולי אפילו למקום מסוכן. מי שרוצים לזכור מוזמנים, לדוגמה, לעצרת השנתית על יד קברו של רבין בהר הרצל, שאותה מארגן, זו השנה ה- 21, בשקט, כראוי, מי ששימש לפנים כעוזרו, אריה ברוש ממושב מולדת. גם השנה, בארבעה בנובמבר, פקדו את המקום ובאו לכבד את זכרו של רבין, להתאבל ולכאוב, 300 איש.
נוער הנרות שכבו, בגר. הנערות הפכו לנשים, הנערים - לגברים. הניסיון להפיח אש בנרות חרוכי הפתילים הוא לא מוצלח. האש - זרה.
אני לא חושב שנכון יהיה לנסות לארגן עצרת המונים בכיכר ביום השנה ה-22 להירצחו של רבין בשל ההצלחה של העצרת הלא מתוכננת שהתקיימה השנה והתארגנה בעיקר הודות למסרים על קיומה ועידוד אנשים להשתתף בה באמצעות פייסבוק.
נכון וראוי לזכור, גם להזכיר, אבל לא עוד בראש חוצות, בעצרות אשר צביונן הפוליטי המובהק מצטייר,עדיין, ואולי אף ביתר, שאת כניסיון של השמאל לבדל עצמו כמחנה שוחר שלום בעוד מן העבר השני, נוכח-נפקד, ניצב מחנה הימין המחרחר לכאורה מלחמה.
אפשר וראוי לזכור את רבין אחרת.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
