הפיצול בחברה האמריקנית שבא לידי ביטוי בבחירות לנשיאות, הזכיר לפרשן אחד את הדו-קרב בר-המילטון. למי שאינו בקיא בטריוויה של ההיסטוריה האמריקנית: בשנת 1804 הרג סגן הנשיא ארון בר את שר האוצר אלכסנדר המילטון בדו-קרב. כן, עד כדי כך מדמם היה הפיצול הזה.

ניתוח ראשוני של תוצאות הבחירות שמפרסם העיתון USA Today (יום ד', 9.11.16) מלמד עד כמה ארה"ב קרועה בסיומו של הקמפיין הגס והמכוער ביותר בתולדותיה - מבחינה גזעית, מגדרית ומעמדית. דונלד טראמפ קרא לאחדות - אבל בכנות, קצת קשה לצפות ממי שקרע את החברה שהוא זה שיאחה אותה.

הבחירות הללו, מנתח העיתון, עיצבו מחדש את פני הפוליטיקה האמריקנית, כאשר קבוצות גדולות עברו מצד לצד אחרי עשרות שנים של הזדהות עם המפלגה האחרת. הילרי קלינטון התבססה על השחורים, ההיספנים, הנשים והמשכילים - שרבים מהם הצביעו עד כה בעד הרפובליקנים. בסיס התמיכה של טראמפ היה בקרב הלבנים הלא-משכילים - מי שהיו בליבת הקואליציה הדמוקרטית מאז ימיו של פרנקלין דלאנו רוזוולט.

הבעיה של קלינטון הייתה פשוטה: היא לא הצליחה להביא לקלפיות מספיק אנשים מקבוצות אלו. בבחירות בהן שני המועמדים נתפסים כבלתי אמינים, בהן כל קבוצה רואה את המועמד האחר כמפחיד, בהן רק 2% מהמצביעים (!) חשבו ששניהם ראויים לאמון - בבחירות כאלו קרה דבר אחד ולא קרה דבר שני. הדבר שקרה היה נצחון התוקפנות והביקורת על המצב הקיים. הדבר שלא קרה היה התלהבות - ואת זה צריך בעיקר מי שרוצה לשמר את הקיים; מי שרוצה לשנות אותו, כבר יבוא להצביע.

קלינטון יכלה לדבר עד מחר על שינויים ושיפורים; קשה היה להאמין שמי שהיה בשר מבשרו של הממסד הוושינגטוני, הוא שיבצע בו את הרפורמות שהאמריקנים רוצים. במובן זה, תמיכתו של ברק אובמה הייתה חרב פיפיות, משום שהיא הדגישה שקלינטון היא more of the same. בנוסף לכך, קלינטון היא לא אובמה, והיא לא הביאה לקלפיות את השחורים באותם מספרים בהם תמכו בנשיא השחור הראשון.

תראו כמה מספרים. מכון המחקר אדיסון ראיין מצביעים אחרי שיצאו מהקלפיות, ולמעלה מ-60% מהם אמרו שארה"ב סטתה מן המסלול הנכון; מבין אלו, 69% תמכו בטראמפ ורק 25% בקלינטון. קרוב לרבע מהמצביעים אמרו שהם כועסים על הדרך בה מתפקד הממשל הפדרלי. רק כשליש צפו שהחיים בדור הבא יהיו טובים יותר מאשר כיום - ההגדרה הקלאסית של מימוש החלום האמריקני. ורק מחצית מהמצביעים תמכו בצורה חזקה במועמד שלהם, לעומת שני שלישים בשנת 2012. כל אלו סימנים ברורים לחוסר שביעות רצון עמוק - ששיחק לידיו של מי שהגיע מבחוץ, שפך אש וגופרית על המערכת והבטיח שאצלו הכל היה שונה.

אנשי הצווארון הכחול נתנו לטראמפ את קולותיהם ביחס של 1:3; האיגודים המקצועיים תמכו בקלינטון, אבל העובדים העניקו לטראמפ את הבית הלבן. קלינטון נתפסה כחלק מהעילית, שהתעלמה ממצוקותיו של האדם הפשוט. במחוזות בהם רוב התושבים עוסקים בייצור, טראמפ ניצח ברוב ממוצע של 26%-70%. הוא ניצח ברוב של 37%-60% ב-121 המחוזות בעלי שיעור האבטלה הגבוה ביותר. לכך התכוון טראמפ כאשר דיבר בנאום הניצחון שלו על כך ש"אלו שנשכחו שוב לא יישכחו": אלו שלא הרגישו את הרווחה הכלכלית, שסבורים שמשרותיהם נגזלות בידי מהגרים וזרים. הציבור הזה הוא ששבר את "חומת האש" הדמוקרטית במרכז-מערב המדינה.

כאמור, גם המגדר מילא תפקיד - ולא במפתיע: מועמדת מול מועמד המואשם בהטרדות מינית. קלינטון נהנתה מרוב של 12% בין הנשים בעוד לטראמפ היה רוב כזה בין הגברים. אבל במבט יותר מעמיק, אומר USA Today, מתברר שהתמיכה הנשית בקלינטון לא הייתה אחידה. נשים ללא השכלה אקדמית תמכו בטראמפ בפער דו-ספרתי - בדומה לגברים מאותו מעמד. היה זה המצב הסובייקטיבי - תנאי החיים, העבודה - ולא המגדר האוביקטיבי שהיטה את הכף.

עוד נתון חשוב ואולי מעורר דאגה: טראמפ ניצח ברוב של 22%-74% במחוזות בעלי הרוב הלבן הגדול ביותר. במדינה שסועה מבחינה גזעית, בה שוטרים לבנים יורים בשחורים רק בגלל צבע עורם, זה נתון שיכול ליצור הרבה תחושות של תסכול - ודאי אחרי שמונה שנותיו של הנשיא השחור הראשון, שהלגיטימיות של ממשלו הוטלה בספק במשך שנים בידי מי שכעת יורש אותו.

וזה עוד לפני שדיברנו על הסיוע הברור של בני הזוג אובמה לקלינטון. המאמץ של אובמה היה חסר תקדים בהיקפו מצידו של נשיא מכהן ורכב על כך שהוא נהנה מתמיכה של 55% מהציבור - אבל זהו סקר, וראינו כמה הסקרים שווים. קלינטון לא הצליחה להשתמש בתמיכתו כדי להביא לקלפיות מספר מספיק של צעירים מתחת לגיל 30. היא קיבלה 55% מקולותיהם, בעוד אובמה קיבל לפני ארבע שנים 62%. קלינטון ידעה שיש לה בעיה עם הציבור הזה, אשר בפריימריז הדמוקרטיים אץ לחיקו של ברני סנדרס בן ה-74 - אך לא מצאה מענה.

רק שליש מהבוחרים שנשאלו, אמרו שהם רוצים שהנשיא הבא ימשיך במדיניותו של אובמה - וחייבים להודות שהם די צודקים, בהתחשב בנזק העצום שהוא גרם למעמדה של ארה"ב בעולם. קרוב למחצית מהם רצו מסלול שמרני יותר, ורק חמישית רצו נשיא יותר ליברלי. 40% ציינו את היכולת להביא שינוי כחשובה ביותר מבחינתם אצל הנשיא הבא - יותר מאשר ניסיון, שיקול דעת או "דואג לאנשים כמוני". התוצאה פשוטה: הבוחרים הצביעו בעד מי שהבטיח את שינוי הזה - וקוראים לו דונלד טראמפ.