אודי סגל מ
מעריב מקדיש את טורו ב"מעריב סופהשבוע" לבחירותו של
דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית. הבחירה הזו, היא כל מה שביבי יכול היה לבקש, או כמו שסגל כותב:
"זה נשמע מדהים, או בלשונו של טראמפ, נפלא, מהמם ויוצא מגדר הרגיל, שפתאום יש נשיא חבר, שכמו דג זהב אפשר לבקש ממנו משאלה אחת ויחידה".
מסתבר, כך לפי סגל, שראשי המתנחלים, ובראשם,
נפתלי בנט, מצויים כבר בכוננות בקשת משאלות מטראמפ, שהוא הגרסה הנשיאותית לחלום הרטוב הפוליטי שלהם. טראמפ הוא הקרדום שלהם לחפור בו, לאיגוף מימין של ביבי (
בנימין נתניהו), או כפי שכותב סגל:
"טראמפ גויס מיד לחשק את נתניהו לרגע ההכרעה, שעת הרצון כפי שרואים זאת אנשי ההתיישבות. כעת הם רוצים לפרוע את הצ'ק: תמיכה האמריקנית ברעיון הסיפוח וביטול מתווה שתי המדינות הכושל".
אבל בסיפור הסינדרלה הזה, של הימין הקיצוני הישראלי, יש מספר בעיות, כפי שסגל מאבחן אותן:
א. טראמפ לא שם קצוץ על ישראל או על-אף מדינה, הוא הרי מר "אמריקה תחילה".
ב. ביבי לא יכול לבקש משאלות מטראמפ, כי ביבי בעצמו לא נעול על מה שהוא רוצה; הייתי מוסיפה שאין לו רצון משל עצמו, הוא לחיץ ורצונו המדיני הוא השתקפות של מי לחץ עליו חזק יותר (ראו ערך פרשת "כמעט נכנס בוז'י לקואליציה ואז
יריב לוין לחץ ו
אביגדור ליברמן החליף אותו").
ג. ונניח שטראמפ הוא דג הזהב הפרטי של ביבי, כזה שלא צריך להציג עליו אפילו חשבונית: האם הגיוני לבזבז את האשראי של טראמפ, בכדי לבקש סיפוח, כשאפשר לבטל את הסכם הגרעין האירני?
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
