1. ארה"ב אינה חיה לבדה בעולם ונשיא ארה"ב אינו יכול להתעלם ממה שמתרחש ברחבי הגלובוס. בעידן הכפר הגלובלי, ובמיוחד בעידן הסחר חוצה היבשות, שום מדינה אינה נמצאת בבועה משל עצמה, ושום מדינה אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה.
דונלד טראמפ לא אוהב את הסכמי הסחר של ארה"ב; זכותו. הוא חושב שהם מזיקים לכלכלת ארצו; יכול להיות. הוא חושש מפני הכלכלה הסינית; אולי בצדק. זה לא אומר שהוא יכול ב-21 בינואר, או ב-13 בפברואר או בכל תאריך אחר, לזרוק לאשפה את כל ההסכמים. קחו לדוגמה את סין: אם היא תחליט למכור את האג"ח האמריקני שברשותה, המשק האמריקני יתמוטט. או את קנדה: זוהי שותפת הסחר הגדולה ביותר של ארה"ב ואי-אפשר לבטל כלאחר יד את הסכם NAFTA הכולל גם אותה. חוץ מזה, הסכמים אלו הם מסמכים משפטיים מחייבים, ומי שיפר אותם - ייתקל מן הסתם בתגובה במוסדות שיפוט בינלאומיים.
טראמפ אינו טיפש ובעסקים הוא מבין. לכן, אל תצפו שההכרזות המתלהמות שלו בנושא הזה יהפכו למציאות - ודאי לא במהירות ובטח לא בצורה חד-צדדית. אם הוא ירצה לשנות את הסכמי הסחר, יהיה צורך במו"מ וארה"ב תצטרך לתת משהו בתמורה. כנ"ל לגבי ההסכם עם אירן, למרות ששם טראמפ יוכל להגיב ביותר תקיפות על הפרות שלו - אם הוא ישתכנע שהיו כאלו.
2. אותם דברים אמורים לגבינו. בימין הישראלי כבר חוגגים: פתרון שתי המדינות ירד מעל הפרק, אפשר יהיה לבנות בהתנחלויות, שגרירות ארה"ב תעבור לירושלים. זה לא נכון, וליתר דיוק: זה פעמיים לא נכון. פעם אחת משום שארה"ב, עם כל חשיבותה, אינה השחקן היחיד בזירה. ישנה גם אירופה - שותף הסחר המרכזי שלנו - וישנה גם רוסיה, שאיננו יודעים מה יהיה טיב יחסיה עם ממשל טראמפ, ויש לנו גם יחסים מתהדקים עם סין והודו על 2 מיליארד תושביהן. ופעם שנייה משום שגם ארה"ב צריכה להתחשב במה שיאמרו האירופים והרוסים והסינים וההודים.
נכון שטראמפ כנראה יהיה יותר ידידותי לישראל מאשר
ברק אובמה - אבל כנראה. למה? משום שאובמה, עם כל חילוקי הדעות המדיניים והיחסים הקרירים עם
בנימין נתניהו, הביא לשיא את שיתוף הפעולה הביטחוני של ארה"ב עם ישראל וחתם איתנו על הסכם הסיוע הביטחוני הגדול ביותר בהיסטוריה. טראמפ, לעומתו, דיבר על כך שבעלות בריתה של ארה"ב צריכות להשתתף בנטל של ההגנה עליהן, ולא ברור מה זה אומר לגבינו.
3. ועוד בנושא הישראלי-פלשתיני: טועה מי שחושב שהאינטרס הישראלי הוא להתעלם מהסכסוך מתוך תקווה שכך הוא ייעלם. מאחר שהפלשתינים לא ייעלמו, גם הסכסוך לא ייעלם. האינטרס הישראלי הוא למצוא את הדרך הטובה ביותר לחיות איתם בלא הסדר, שכיום אכן נראה מעבר להישג יד. לכן, המטרה צריכה להיות ניהול הסכסוך, תוך יצירת כמה שיותר שיתופי פעולה - בעיקר כלכליים - שיתנו לפלשתינים תמריצים להימנע מטרור ויניחו את היסוד להסכם עתידי.
אם ממשלת ישראל לא תעשה דבר מול הפלשתינים, משום שממשל טראמפ לא ילחץ עליה - היא תפגע בראש ובראשונה באזרחיה-שלה. הפלשתינים הם בעיה שלנו, לא של האמריקנים. טרור היחידים מבוצע בירושלים, לא בוושינגטון. מנהרות החמאס נחפרות לעבר שדרות, לא לעבר סן פרנסיסקו.
4. עדיין מוקדם לנתח מה אירע בבחירות לנשיאות. מה שברור הוא, שכמחצית מן האמריקנים רצו משהו שונה ולא המשך של הממשל הקיים - כפי שהם עושים בדרך כלל אחרי שתי קדנציות רצופות של אותו נשיא. במאה האחרונה היו רק שני מקרים בהם המפלגה השלטת הצליחה לשמור בנסיבות כאלו על הבית הלבן: הרי טרומן אחרי פרנקלין דלאנו רוזוולט ו
ג'ורג' בוש האב אחרי רונלד רייגן. אני מודה שלא שמתי לב לדפוס הזה, וממילא לא ייחסתי לו את החשיבות הראויה.
מה שיותר בולט הוא שהתקשורת האמריקנית לא שמה לב לרצון הזה בשינוי, או שנמנעה מלדווח עליו. והיו לכך סימנים: גם ההצלחה של טראמפ במפלגה הרפובליקנית וגם שיעור התמיכה המפתיע בברני סנדרס במפלגה הדמוקרטית. אני לא מכיר את התקשורת האמריקנית ואיני יכול להסביר מהו מקורו של כישלון זה. האם עוצמת הזרמים הללו לא נתפסה ככזו שתביא לנצחונו של טראמפ? או שמא זוהי בעיה של עיתונות-מקלדת, שכבר אינה יוצאת לשטח ואינה מדברת עם האדם ברחוב ועם האישה בחווה? בתחום הזה, התקשורת האמריקנית חייבת לבצע בדק בית כדי שלא תמעל בתפקידה: לדווח מה באמת מתרחש.
5. כבר בליל הבחירות אמר פעיל דמוקרטי ב-CNN, שזה היה קמפיין של רשתות חברתיות. לאו-דווקא בגלל השימוש בהן או בגלל הציוצים של טראמפ בשלוש לפנות בוקר, אלא בגלל הלשון הגסה. כידוע, הרשת החברתית בולטת לשמצה בכך שככל שאני בוטה יותר - כך יש לי יותר לייקים ויותר חשיפה. טראמפ תפס את זה והעתיק את דפוסי הפעולה של פייסבוק לעצרות הבחירות שלו.
זוהי נקודה מטרידה במיוחד, משום שהיא עלולה לתת את האות לגסות רבה עוד יותר, לשיימינג בוטה עוד יותר, לחדירה גדולה עוד יותר לפרטיות. אם הלשון הזאת יכולה לעבור לעולם האמיתי ולהכריע את הבחירות לנשיאות ארה"ב - למה לא להשתמש בה בעולם העסקים, במישור הבין-אישי, ביחסים בין ילדים? זהו הטראמפיזם האמיתי והמפחיד: עולם בו הדרך להצלחה עוברת ברמיסת האחר, בססמאות צעקניות המחליפות את העובדות, בדמגוגיה זולה שבאה על חשבון תוכניות ממשיות. וכן, זה מזכיר לי ימים אפלים.
