היחסים בין הבנקים השונים, הפועלים בישראל מכוח הוראות חוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א 1981, לבין לקוחותיהם, בכל הקשור, למסירת מסמכים וחובת הגילוי החלה על הבנקים השונים, כלפי ציבור לקוחותיהם, מוסדרת בהוראות חוק הבנקאות (שרות ללקוח), תשמ"א-1981.
בהתאם להוראת סעיף 5(א) לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), תשמ"א-1981, נקבע היקף חובת הגילוי החלה על בנקים, כאשר לעניין זה קובעת הוראת הסעיף, כי נגיד בנק ישראל, רשאי - לאחר התייעצות עם הוועדה המייעצת ובאישור שר האוצר- לקבוע בכללים חובה על תאגידים בנקאיים, לפי הפירוט והדרך שנקבעו בהם ובכלל זה לגלות ללקוחותיהם כל פרט מהותי לגבי תכנו, היקפו, תנאיו ומחירו של שירות שהם נותנים והסיכונים הכרוכים בו; לציין פרטים מסוימים בכל פרסום שלהם בדבר שירותיהם וכן ליתן ללקוחותיהם, במועדים קבועים, דוחות על שירותים הניתנים להם ולציין בהם פרטים מסוימים.
בכלל 3 (א) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים (התשנ"ב-1992) נקבע, כי הסכם מן הסוגים המפורטים להלן בין תאגיד בנקאי לבין לקוח, יערוך אותו התאגיד הבנקאי בכתב וייתן ללקוח אפשרות לעיין בהסכם לפני חתימתו, כאשר כוונת הדברים הינה ל הסכם לתנאי עסק כלליים; הסכם פתיחת חשבון עובר ושב וניהולו; הסכם להפקדת כספים לזמן קצוב לתקופה העולה על שנה; הסכם למתן אשראי, למעט העמדה חד-צדדית של מסגרת אשראי בידי התאגיד הבנקאי; הסכם פיקדון ניירות ערך למשמרת; ייפוי כוח או הרשאה מסוג אחר; הסכם ערבות לטובת התאגיד הבנקאי; הסכם לקבלת כרטיס להפעלת מסוף בנק לשם ביצוע עסקה; הסכם בנושא הוראות טלפוניות.
בכלל 4(א) לכללי הבנקאות נקבע, כי עותק הסכם מאלה המפורטים בכלל 3 לכללי הבנקאות ועותק מכל מסמך, אשר יש בו התחייבות של התאגיד הבנקאי או של הלקוח או שיש בו הוראה לתאגיד הבנקאי לבצע עסקה, יימסרו ללקוח, סמוך לאחר חתימתם ביד הלקוח ואם לא נדרשת חתימת הלקוח, כמפורט בכלל 3(א1) לכללים, הרי יש למסור עותקים אלה, סמוך לאחר קבלת הסכמת הלקוח לתוכנם. הכללים קובעים עוד, כי יראו כמסירה ללקוח גם הצגת ההסכם או המסמך בחשבונו של הלקוח, באתר התאגיד הבנקאי או שליחתו באמצעות דואר אלקטרוני ובלבד שניתנה ללקוח האפשרות להדפיס ולשמור את ההסכם או המסמך שהוצג לו או שנשלח אליו כאמור.
בפסק-דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון, אתמול (תאריך 13.11.2016) אשר עליו דיווח העיתונאי,
איתמר לוין ("
מחלקה ראשונה" - תאריך 13.11.2016) מדווח הוא כי בית המשפט העליון הרחיב חובת הגילוי החלה על בנק בהחתימו לקוחותיו על מסמכים שונים. במסגרת פסק-דין זה, קובע השופט, ד"ר
יורם דנציגר, כי יש להרחיב חובת הגילוי גם על אישורים שונים, הקשורים לשעבוד
מקרקעין.
כיום בהתאם להלכה הרווחת, הרי ויתור על זכויות הקשורות להגנת הדייר או ויתור על זכויות הקשורות לדיור חלוף, יהיה תקף,
רק אם ניתנה הבהרה ברורה, למי שמוותר על זכויותיו אלה, העובדה כי הוא מוותר על זכויות אלה ומשמעות ויתורו על זכויות אלה. נאמן לדרכו זו, אימץ שופט בית המשפט העליון, ד"ר יורם דנציגר, קביעתו של בית המשפט המחוזי, בתל אביב-יפו (
מאיר יפרח) שסבר כי יש להרחיב ולהכיל חובת הגילוי החלה על בנקים, גם על אישורים, ויתורים והתחייבויות, החלות על אישור שבכתב, הקובע כי תניות של הסכם משכון ושעבוד, יחולו גם על הלקוח ויחייבו אותו, כאילו הוא צד לאישור שבכתב זה וכן גם על ויתור מצד אותו לקוח של הבנק על העלאת כל טענה כלפי הסכם המשכון או כתב השעבוד ונגד זכות הבנק כבעל שעבוד ושמכון על נכס המקרקעין, במלואו, שלגביו מבוקש כי הלקוח של הבנק -
שהינו צד שלישי ואינו צד ישיר להסכם המשכון והשעבוד, כמו-גם אינו לקוח ישיר של הבנק. השופט, ד"ר יורם דנציגר כותב, בפסק-דינו זה כי: "הדברים עולים בקנה אחד עם המדיניות המשפטית המצויה והרצויה, המטילה על הבנק חובות גילוי במובן הרחב... כאשר עסקינן במהלך כה משמעותי, מצופה היה מהבנק להתנהג בסטנדרט התנהגות גבוה במיוחד - קרי, לוודא שהובהרו לאתי כלל זכויותיה, ושהיא קיבלה את כלל האינפורמציה לרבות אפשרות מעשית לעיין בכל מסמך הרלוונטי לכתב האישור".
מן הראוי להדגיש ולציין, כי בענייננו אנו, לא עמד בנק דיסקונט בחובת הגילוי ולא הציג בפני הלקוחה הסכם המשכון אליו התייחס האישור, עליו חתמה היא ולכן קבע בית המשפט העליון, בפסק-דינו - כי כתב האישור,
עליו לא חתמה הלקוחה, מעולם - דינו להיות בטל ומבוטל.
למעשה, פסק-דינו של בית המשפט העליון, מהווה סוג מסוים של מה שקרוי, בשפת משפטנים וקרובים לתחום,
"חקיקה שיפוטית", שכן בהתאם להוראות החוק
הדווקני, לא חייב היה הבנק להציג ולהחתים כתב האישור, למי שויתרה -
כצד שלישי - על זכויותיה. בית המשפט העליון הרחיב חובת הגילוי וכלל בתוכה, גם המקרה הדווקני של כתב האישור,
הגם שעניין זה אינו מחויב ואינו מחייב לכאורה בנקים, כל זאת קודם מתן פסק-דינו של בית המשפט העליון, בעניין זה.
