הלילה בו נשברה תקרת הזכוכית

זמנים טובים לעם ישראל. הנשיא האמריקני העוין ביותר ברק חוסיין אובמה, עם קואליציית הטיימס (TIMES) שלו מסתלק לו בבושת פנים, לאחר שלא הצליח להביא את האישה המושחתת ביותר בתולדות ארצות הברית, הקלינטונ'ס, אל הבית שממנו הוא ייצא סוף-סוף בעוד 60 יום, ומושפל לאחר ש'זכה' בהבעת אי-אמון רטרואקטיבית מהעם האמריקני, ועל כך אפשר כבר לומר - ברוך שפטרנו מעונשו של זה.

השמאל בישראל כל כך חלם על הנשיאה שתצליח לעשות מה שלא עשה קודמה, לכפות על ישראל את המדיניות שהם אינם מצליחים ומסוגלים להוביל. הם קיוו שינקום בנתניהו שנוא נפשם במעט הימים שנותרו לו ואת שלא יספיק, תמשיך ה'עוד אובמה'. לו היה מצליח להגשים את תוכניותיו, היינו כבר היום עם מדינה פלשתינית בלב הארץ, ירושלים הייתה מחולקת, וממשיכתו הייתה חוזרת אל הגרסה שלה ושל סוהא ערפאת, שישראל עוסקת בהשמדת פלשתינים באמצעות גז.

מהבחירות שהיינו עדים להם, למדנו שבארצות הברית כמו בישראל עובר קו אחיד בין הסקר-שקר, בין השדרנים המחבלים והאפסוסיים, ובין הסוקרים למיניהם, והם העתק מדויק של עמיתיהם בארץ. אלה אצלנו חיים בין שינקין לנחלת בנימין, ואלה שם אינם מוציאים את חוטמם מגבולות מנהטן, והם מנותקים לחלוטין מרחשי הלב של האומה ושל המציאות. הניו-יורק טיימס ומקביליו כאן 'הארץ' ו'ידיעות' סיפרו לנו למשל שנשים לא תצבענה לטראמפ... 53% מנשות ארה"ב הצביעו לו. סיפרו ששחורים והיספנים נוהרים לקלפיות בפלורידה ומבטיחים את בחירתה של קלינטון. קדחת בצלחת. דווקא הם נתנו לו את פלורידה. ולא עזר למחבלים מה-cnn שתמיד לפני שראיינו את טראמפ ביקשו מהמפלגה הדמוקרטית שאלות קשות ומכשילות, הרי הם ניסו למשוך באף את הציבור כולו לכיוון אחד ובסוף הם הגיעו לבד לקו הסיום, בפרצופי תשעה באב ממש כמו מקביליהם הישראלים. מה שנותר להם כעת, הוא לדרבן את מתי מעט המפגינים נגד הבחירה, שיצאו לרוץ ברחובות. החשש שלהם שיראו את הילארי רצה בחצר הכלא הפדראלי.

להפיק לקחים

העיתונאים והתקשורת רואים רק את עצמם ובלתם אין כלום. הם מעולם לא ממלאים את תפקידם המקורי, ותמיד בצהלות השמחה והביטחון בעצמם מגיעים לקו המטרה כשהאמת מתפוצצת להם בפנים: העם לא איתם. ואז מתחילות זעקות השבר על אובדן הדמוקרטיה, כשהם הם אויביה הגדולים ביותר. בכל פעם הם אומרים שצריך להפיק לקחים, אבל הם אינם לומדים דבר. הם מנותקים בנתק מוחלט מהשטח, והכתבות היוצאות מתוך המקלדת כשהם על הכיסא המסתובב בחדר, אין להם בדל קשר למציאות.

השמאל אצלנו לא חדל לרגע לזעוק שראש הממשלה נתניהו פוגע ללא תקנה ביחסים עם ארה"ב, הרי מבחינתם לנשיא צורר ישראל היה רק תפקיד אחד: למרר את חייו של נתניהו. לכפות עליו תוכניות מדיניות, להקפיא בנייה, ללכת לוועידות בינלאומיות הזויות, לכרות ברית 'גרעינית' עם האייתוללות מאירן ולקוות שיצליחו כבר עם איומי ההשמדה על ישראל, ובדרך להשפיל את נתניהו ולדבר עימו כשהרגליים והנעליים רוקדות מולו על השולחן. בכמה צחוק וגיחוך והנאה מדושנת עונג נעטף יומם, כאשר ראו זאת.

באה המציאות וטפחה על פניהם. הם נראו בכל מקום באותו פרצוף מוכר, זה שגנבו לו את המדינה. המחבלים התקשורתיים שלנו שישבו שם במשך ימים, ודיווחו לנו בפנים צוהלות כמה טראמפ הוא קוריוז, וכמה הוא מטורלל, לא יכלו לדבר. האחת קפאה, השני נדם, השלישי נחנק, לרביעי לא נותר אוויר בריאות ובפה, בדיוק כמו שקרה להם בבחירות 1996, בדיוק כמו שקרה בבחירות 2015. לא שימון ולא בוג'י, הם הישירו פתאום מבט רק לנתניהו. כל ההכפשות ושיכרון הכוח שלהם, לא עזרו. נקברה גם התקווה שאובמה ימרר עוד קצת את החיים עד הסתלקותו ויעביר במועצת הביטחון החלטה המכירה במדינה פלשתינית, ויוכיח לנו כמו שהם התרגלו לומר, 'הוא אוהב ישראל'.

דחק לפינה

בתחילת הערב הם ישבו וצחקקו, התבדחו, היו בטוחים שהולכים להרים כוסית לרגל היבחרה של המושחתת, עד שהבינו פתאום שצריך להחליף גם את העם האמריקני, שבז כל הדרך לקלפי לסוקר הנוכל המצוי, ולמחבל התקשורתי, ובחר בניצחון הגדול ביותר בעולם, של עם נגד ממסד רקוב, מושחת, שבא לידי ביטוי במשפחת קלינטון. וכמובן יצא נגד הנשיא שכיהן שמונה שנים והסיט את אמריקה אל השמאל ההזוי ודחק עשרות מיליוני אמריקנים לפינה. כעת הם יצאו בהמוניהם, ריסקו את הנבואות, הפריכו את הסקרים, והוכיחו כי קיים מכנה משותף בין ישראל, ארה"ב, וגם אירופה המערבית - גישה שמרנית וערכים לאומיים, ובעטו בפוסט מודרניות, באליטות, הנמצאים במקום מנותק מהעם.

כאשר שר או חבר כנסת,מושל, או ראש עיר, נכשל מסיבה כלשהי בתפקידו, מיד להטוטני התקשורת דורשים כי יתפטר. אלא שאנו נאלצים לחזות במחבלים התקשורתיים, הסוקרים, העיתונאים, הפוליטיקאים, נכשלים שוב ושוב, ומשום מה לא סוגרים להם את המקרופונים.
לישראל, התבוסה של הממסד האמריקני העל מפלגתי היא מבורכת. לאחר אובמה, קלינטון ובוש, שהאמינו שעל ארה"ב לאלץ את ישראל לחתום על הסכם עם הרשות הפלשתינית, ושתנאי ההסכם יכללו מסירת מרבית השטחים ביהודה ושומרון, היינו מפות דרכים כאלה ואחרות, התנהלות קבועה של הטלת האשמה תמידית על ישראל ופטירת הפלשתינים מאחריות לרצח ולטרור שביצעו.

מדרישותיהם התמידיות לפעול באופן הפוגע באינטרסים ובביטחון המדינה, נמצא כי נצחונו של טראמפ הוא גם ניצחונה של ישראל. ב'אקווריום' שלו וסביבו, פרו ישראלים מובהקים: ניוט גינגריץ למשל שאולי יעמוד בראש הסגל בבית הלבן או מזכיר המדינה, אמר בעימות בין המועמדים הרפובליקנים בבחירות 2012 שהפלשתינים הם עם מומצא והוא אוהב את ישראל אהבת נפש. ראש עיריית ניו-יורק לשעבר ג'וליאני, הסנטור לשעבר סנטורום, הגנרל בדימוס מייק פלין, מיק האקבי מושל ארקנסו לשעבר שביקר במרבית התנחלויות ובעיר דוד והכריז כי יתמוך בבנייה וחיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון. יועצי טראמפ לענייני ישראל, דיוויד פרידמן וג'ייסון גרינבלט - כולם נמנים על ידידי ישראל בארה"ב. פרידמן יושב-ראש אגודת הידידים של ישיבת בית אל ותומך נלהב של הבנייה היהודית ביהודה ושומרון, וגרינבלט היועץ המשפטי בחברה של טראמפ ובעל השפעה אדירה על הבוס, שניהם עוקפים את רוב הציבור הישראלי חזק מימין.

ראינו את השמחה על פניו של השחקן קלינט איסטווד, ועל כך אפשר לומר - הטוב, העם, והדמוקרטיה במיטבה - ניצחו.