על נבואה שלא התגשמה

תגובות השמאל האמריקני דומות להפליא לקריאות השבר ששמענו כאן אחרי הבחירות. קינות ונהי וקריעה על אמריקה ודיבורים על הגירה, לצד צביעת בוחרי טראמפ בצבעים האפלים ביותר שידענו. הינה חתן פרס נובל לכלכלה, פול קרוגמן, שכתב: "מתברר שטעינו. מתברר שיש מספר עצום של אנשים - לבנים החיים בעיקר באזורים כפריים - שאינם שותפים כלל לרעיון שלנו באשר למה זאת אמריקה. מבחינתם, מדובר על דם ואדמה, על פטריארכליות מסורתית והיררכיה גזעית... ערכים אנטי־דמוקרטיים..."

נשמע תמים? המקור לדבריו של קרוגמן נמצא אצל ולטר ריכרד דארה (Darré), שפירסם ב-1928 את ספרו "האיכרות כמקור חייו של הגזע הנורדי" וב-1930 ספר נוסף בשם "אצולה חדשה של דם ואדמה". האיכר כהתגלמות הערכים החיוביים של האומה לעומת העירוני וכו'. דם ואדמה (Blut und Boden) הפכו לסיסמתה של גרמניה ההיא.

מעבר לחרפת ההשוואה שערך קרוגמן, אנחנו יודעים שלא כל מי שמחשיב את קשרי הדם, כלומר את ערכי המשפחה והלאום, וכן את ערכה של האדמה והארץ (המולדת) - הוא אנטי־דמוקרט. מי שאוהב את משפחתו ועמו וארצו, אינו בהכרח שונא את האחר והזר, ולהפך: לא אחת פגשנו אנשים שדיברו בזכות הזר והאחר, אבל בזו לעמם ושנאו את החברה שלהם. תיקון העולם אינו נחלת צד כלשהו, וכל הרוצה לתקן - יבוא ויתקן. מכל מקום, דבריו של קרוגמן מספקים נקודת בוחן ברורה להבנת זרמי העומק שהתפרצו בארה"ב ובמקומות נוספים לפני כן.

כמו בבחירות אצלנו במארס 2015, וכמו בבריטניה ביוני האחרון, במשאל העם על ההישארות באיחוד האירופי, גם בארה"ב בחרו ההמונים להתנגד לניסיון הפטרוני של התקשורת ופוליטיקאים מסוימים להכתיב מה נכון ומה ראוי. המשותף לשלושת המקרים אינו רק התקוממות ההמונים נגד הכתבה מראש, אלא בחירת ההמונים בעצמם, כלומר בזהותם הלאומית המיוחדת, על-פני רב-לאומיות או רב-תרבותיות, שנשמעו רעיונות טובים ונאורים, אבל לא הצליחו לשלב את המיעוטים בחברה המפוצלת.

החזרה אל הגרעין הלאומי הראשוני היא הבעת רצון לחיזוק וגיבוש החברה סביב הערכים, האתוסים והסיפורים המכוננים של הרוב הגדול שלה. דומה שזה עומק משמעות סיסמת הבחירות של טראמפ להחזיר את אמריקה לגדולתה. רק מתוך כך, אפשר לדאוג באמת למיעוטים האתניים האחרים. כשהגוף הלאומי בריא, מתפוגג הפחד מפני המיעוט ואפשר לפנות אליו באמפתיה וברצון טוב כדי לשלבו בכבוד בחברה האזרחית.

הכותרת הראויה למה שאירע בארה"ב השבוע היא: "טראמפ ניצח את אובמה". רוב הציבור האמריקני לא רצה בארבע שנים נוספות של אובמה, לכן בחר במועמד שאינו ממשיך אותו. ההבחנה הזאת מתחזקת דווקא על-רקע אמירותיו השנויות במחלוקת של טראמפ לאורך מסע הבחירות, וגם על-רקע התגייסותו המלאה של הנשיא האמריקני היוצא לטובת הילרי קלינטון. ובכן, טראמפ אמר, אך אובמה עשה.

בשמונה שנות כהונתו, הוא פירק את הלאומיות האמריקנית, פתח את גבולותיה (תרתי משמע) והוריד את מעמדה של ארה"ב בעולם באופן דרמטי. די להציץ לאזורנו ולהיזכר במפת המזרח התיכון ערב כניסתו של אובמה לתפקיד בינואר 2009 ולהשוותה עם הכאוס המדהים כיום. אובמה גם אחראי לעלייתה מחדש של רוסיה כגורם מדיני עם יומרה של מעצמה. חלק ממדינות ערב התאכזבו ממדיניותה החדשה של ארה"ב, שהתגלתה להם כמשענת קנה רצוץ, ולכן פנו לרוסיה.

בפעמים האחרונות שביקרתי בארה"ב, שמעתי מכל עבר טרוניות על תוכנית הבריאות שאובמה קידם, ואשר פגעה במעמד הבינוני ובשירותי הרפואה. טוביה טננבאום גילה בספרו, "שקרים שכולם מספרים", שאפילו השכונות באזור הדרומי של שיקגו, שמהן החל ברק אובמה ב-1996 את מסעו המטאורי לנשיאות, לא שינו פניהן ונותרו בעליבותן. הציבור עשה את החשבון והחליט שבמאזן הרווח וההפסד, הוא מעדיף לא להתרגש מאמירות קשות ככל שתהיינה ולהעניק סיכוי לעשייה חדשה; לכן דחה את המשך עידן אובמה.

הקדמונים דיברו על "היבריס", התחושה שהאדם יכול לעשות כרצונו או לדעת הכל. אלפי השנים שחלפו מאז לא שינו את טבע האדם - המחשבה שהוא יכול לנבא ולהעריך (כמעט?) בוודאות מלאה מה יקרה אם נעשה כך או אחרת. גם בבחירות האלה בארה"ב - למרות שעברנו את אנגליה ואת הבחירות אצלנו - לא נזהרו העיתונאים ושיכנעו אותנו שקלינטון זוכה. ושמא דיברו מהרהורי ליבם, אבל אז היה עליהם לעבור לעמדת טורי הדעה.

מה שעלה פה ובאירועים הקודמים היא תפיסה - הנפוצה יותר בקרב השמאל הליברלי, אם כי גם בימין לוקים בה - שיש בה חוסר צניעות כלפי ההיסטוריה. המחשבה שאפשר לתקן את החברה והיחסים בין העמים באמצעות חשיבה ושכנוע הגיוניים. נזכרתי בהבטחה הגדולה שסימן אובמה, שבראשית כהונתו בחר להגיע לקהיר ולפתוח דף חדש עם האיסלאם.

יש משהו תמים ואידיאליסטי במחשבה שאפשר להגיע למזרח התיכון, ערש הציביליזציה, ולשנות מגמות בנות אלפי שנים באבחת נאום או מאמצים דיפלומטיים. ואכן, התשלום לא איחר להגיע: כהונתו של אובמה פתחה דף חדש בתולדות האזור והעולם, ושיחררה רוחות עתיקות בנות אלפי שנים, שהיו כלואות בסד קולוניאליסטי שאירופה הכניסה לתוכו את עמי ערב.

"עָבְרוּ תּוֹלְדוֹת עַמִּים כְּשֹׁד בַּצָּהֳרַיִם,/ בֵּין חֵטְא וְדִין וְחֵטְא - אַךְ כֶּסֶל וּבְגִידָה / וְעִוְרוֹנֵי חוֹזִים וּשְׁאָר מַכּוֹת מִצְרַיִם / אֶת הַחִיּוּךְ הַזֶּה הוֹתִירוּ לְחִידָה". כך נתן אלתרמן לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. הוא הכיר היטב את עיוורונם של החוזים בהיסטוריה, המתבוננים בה ומנבאים לנו עתידות.

כשאנחנו באים להעריך תוצאה של מערכת בחירות, כשאומה ניגשת להחליט מי ינהיג אותה, יש פה מעשה מכריע שאינו פוליטי בלבד, אלא משקף עמדה תרבותית, חברתית, דתית ואינטלקטואלית של הצדדים המתמודדים. משום כך, בצד הסקרים ושלל הפרשנויות, חובה לדעת שבתוך החברה - במיוחד חברה כה גדולה ומגוונת כמו זו שבאמריקה - יש זרמי עומק אדירים ורחבים הפועלים עליה הרבה מעבר למערכת הבחירות המסוימת, ובוודאי הרבה מעבר ליום הבחירות. תהליכים המתחוללים בעולם בכלל ובארה"ב בפרט מאז מלחמת העולם השנייה, וכאלה שמגיעים ממרחק של מאות שנים.

חישבו על תמונת המזרח התיכון כפי שהכרנו אותה בדצמבר 2010. כשש שנים בלבד חלפו. לא 60 ולא 600. בשש השנים הללו התחוללה מהפכה עצומה במבנה המדינות והעמים שהתפרקו מהלאומיות האירופית שנכפתה עליהם במאה האחרונה, וחזרו למבנים שבטיים וחמולתיים כפי שהאזור הכיר מאז ומקדם. גם האיסלאם משתנה לנגד עינינו בפריצת זרמים עתיקים, שהיו רדומים ועכשיו חדרו למרכז הזירה.

מבחינה זו, יום הבחירות הוא רק הפרי של התהליכים הגדולים הללו, שהגיעו למיצוי בנקודת הזמן המסוימת הזאת. דרושה אפוא מידה גדולה של ספקנות וזהירות שפעמים רבות נעדרת מהדיונים התקשורתיים והפוליטיים אצלנו ובעולם.

בביקוריי הרבים בארה"ב, בעיקר בעשור האחרון, אינני יכול להימנע מהתחושה העוטפת אותי, שלפיה אני נוכח באימפריה בשקיעה. לא אחת עולה בדמיוני רומא לאחר שיאה. השקיעה יכולה לארוך גם מאה שנים, אינני יודע להעריך, אבל היא נוכחת ומפוגגת לאיטה את עוצמת האימפריה.

לא פוחדים כיום מאמריקה, כפי שהיה עד לא מכבר. אנחנו זוכרים את נחתי צבא ארה"ב שהושפלו בלב ים בידי ימאים אירנים או ההתקפה על שגרירות ארה"ב בבנגזי שבלוב ומקרים נוספים. העוצמה היא גם תרבותית וכלכלית. חישבו על שנות השיא של הקולנוע האמריקני, דומה שכ-40 שנה חלפו מאז. גם הכלכלה האמריקנית מקרטעת ומתמודדת עם כוחות כלכליים אדירים.

אובמה הביא את מגמת הפירוק הזאת לשיא. הוא היה נשיא אנטי-אימפריאליסט מובהק. הילד הטוב והחכם שהעדיף לדבר מאשר לריב. זה לא הפחית את השנאה לארה"ב בקרב רדיקלים שמאליים, בקרב איסלאמיסטים וגורמים נוספים שראו בארה"ב סמל מרכזי של תרבות המערב. אבל השקיעה הואצה.

בבחירות האלה דומה שחלק גדול מהאמריקנים רצה לתפוס את החלום האמריקני לעוד רגע היסטורי או יותר, לפני שייעלם. הרצון לשנות את התהליך או להפוך את מגמתו עמד כנראה בשורש הבחירה של האנשים. הם לא בהכרח ביטאו זאת כך, אבל אפשר להניח שסיסמת הבחירות של טראמפ על הרצון לשחזר את גדולתה של אמריקה, נגעה בעצב החשוף הזה אצלם. לא ברור אם זה יעצור את תהליך השקיעה. אימפריות וציוויליזציות עוברות תהליכים של צמיחה, פריחה ובלייה, אבל בני אדם משתדלים שלכל הפחות זה לא יקרה בדורם.

יש סמליות רבה בעובדה שלראשונה המועמד המנצח לא הגיע מלב הממסד הפוליטי ולמעשה הוא חסר ניסיון בתחום הממשל. הבוחרים הצניחו מנהיג מן החוץ שלא צמח עם השיטה הרגילה, ובכך ביטאו מיאוס מהממסד הישן ומהשיטה הישנה. גם מחאה הייתה נגד משטר השפה שהשתלט על התודעה והמחשבה באמצעות כללי התקינות הפוליטית שקבעו מה מותר לומר ומה אסור אפילו לחשוב. טראמפ הוא איל הניגוח שבאמצעותו ביקשו לקעקע את החומות שהציבו שומרי הסף במשך שנות דור על החשיבה החופשית.

טראמפ נאלץ גם להיאבק בממסד המפלגה שלו, שעשה לא מעט כדי לחבל במסע הבחירות שלו. בלטה במיוחד פחדנותו של חלק גדול מהאינטלקטואלים הרפובליקנים והניאו-שמרנים שהתביישו בטראמפ והצטרפו למסע הדה־לגיטימציה שלו (ועל הדרך דה-לגיטימציה לבוחריו).

אפשר לשער שמאחורי הפרגוד, רבים מהם הצביעו עבור טראמפ, משום שהחלופה הפוליטית - כאמור המשך עידן אובמה באמצעות קלינטון - הייתה גרועה יותר. אבל ברגע המבחן, הם לא היו שם עבור ההמונים, לא גיבו אותם מבחינה מוסרית, לא הגנו על חופש הבחירה שלהם וככלל לא שימשו להם לְפֶה, כמצופה מהם. כשמוסיפים את התופעה הזאת למכשולים הרבים שעמדו בפני טראמפ, בדרכו לנשיאות ארה"ב, הישגו גדל עוד יותר.

עיתונאי ידוע הטיף חודשים שלמים נגד טראמפ ובוחריו, וקיווה שהילארי תעניש את נתניהו ושאובמה ינקום בנו ובכלל היה בטוח בתוצאות הבחירות. בבוקר שאחרי צייץ באכזבה על "יום הכיפורים של הסוקרים".

חשבתי שלפנינו גירסה מעניינת וחדשה של סיפור אדם וחוה והאכילה מהפרי האסור. אלוהים שאל את האדם, מדוע עבר על דבריו ואכל מהפרי האסור? והאדם ענה בחשש: זה לא אני, זה הסוקרים.