|   15:07:40
דלג
  |   תגובות
  |    |  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
מיכי קסטנבאום
חלוק מגבת לילדים
קבוצת ירדן
פחד מרופא שיניים: אסטרטגיות להתמודדות

תקציר פסק דין / חוזים

ע"א 93 / 1569 -
יוסי מאיה נגד פנפורד (ישראל) בע"מ ואח'
25/01/2001  |     |   פסיקה   |   תגובות
   רשימות קודמות
  תקציר פסק דין / חוזים
  תקציר פסק דין / חוזים
  תקציר פסק דין / חוזים
  תקציר פסק דין / חוזים
  תקציר פסק דין / חוזים


פרטי האירוע

המערער הינו בעל מניות ומנהל בחברת מאיה יהלומים בע"מ. המשיבות הינן חברות העוסקות במסחר ובשיווק יהלומים. מאיה רכש מאת היהלומנים עבור החברה - וקיבל מהם - כמויות שונות של יהלומים מסוגים שונים. בתמורה נתן מאיה בידי היהלומנים שיקים.

ביום 14.11.90 עזב מאיה את הארץ, הסמיך את בוארון והינחה אותו לפנות אל היהלומנים ולהציע להם הסדר לחובותיו בגין היהלומים שנתנו לו. היהלומנים ידעו כי מאיה עזב את הארץ ולא ניתן לדעת מתי יחזור. לבסוף חתמו, כל אחד מהם בנפרד, על "הודעת סילוק תביעות"

עם החתימה על הודעת הוויתור, החזיר כל יהלומן את השיקים שקיבל בתמורה ליהלומים שסיפק, וקיבל מבוארון חבילת יהלומים. יש לציין כי היהלומנים קיבלו חבילות יהלומים ששוויין היה, לכל הדעות, קטן באופן משמעותי מהתמורה הנקובה בשיקים שהחזירו.

החלטת בית משפט

השופט חשין - שאלה ראשונה היא האם אומנם ניגעו הודעות הוויתור בנגע שהקנה ליהלומנים זכות לבטלן, כל זאת על-פי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) שעניינה "כפיה". לענייננו, בגדרי סעיף 17, נאמר: אין חולקין על כך שהודעות הוויתור הן בגדר "חוזה" לעניינו של סעיף 17 לחוק החוזים.

שאלה נוספת היא, אם כל אחד מן היהלומנים כרת עם מאיה חוזה -קרי: חתם על הודעת הוויתור - "עקב כפיה שכפה עליו הצד השני [מאיה] או אחר מטעמו [בוארון], בכוח או באיום". לצורך תשובה לשאלה זו יש לברר בעניין יסודות הכפייה ובעניין הקשר הסיבתי.

יש לברר האם כפיה כלכלית נכללת ביסודותיה של כפיה באיום, יש לבדוק מהי איכותה של אותה הכפיה, ומהי עצמתה.
נטיית בתי המשפט הייתה לקבוע כי תקום ותהיה כפיה - מקנה - זכות במקום בו נשללת ברירת אמת מן הצד התם.

עילת הביטול מחמת כפיה במשפט המודרני עיקרה הוא, במודע, בהפעלת לחץ כלכלי לסוגיו ולמיניו. לדעת פרופ' שלו "לשון סעיף 17 לחוק היא רחבה מספיק כדי לכלול גם כפייה שהיא כלכלית בטיבה, דהיינו כפייה הקיימת, כאשר מתקשר אדם בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו". כפיה כהוראתה בסעיף 17 כוללת איפוא, אף "כפיה כלכלית".

יש צורך לאזן בין הצורך לקיים חוזים שנכרתו, לבין הצורך לשמור כראוי על רצונו החופשי של אדם - על האוטונומיה של רצון הפרט - בכריתתם של חוזים. לקביעת מיקומה של אותה נקודת איזון יש צורך בקביעת איכותה של אותה כפיה - מקנה - זכות, ובנוסף את עצמתה של אותה הכפיה.

כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר. לא כל לחץ ולא כל כפיה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי - חברתי - כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מע' מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפיה. כל חריגה מ"מוסר העסקים" מחייבת את תגובתו של בית משפט.

ניתן למצוא לכך חיזוק ב- "רייסטיטמנט" האמריקאי, כאשר הם מדברים על "איום בלתי ראוי", והכוונה היא למלא תוכן בשיקולים משפטיים של מוסר עסקים ויחסי אנוש ראויים בחיי העסקים והמסחר ובתחום חיי החוזים בכלל.

חיזוק נוסף ניתן למצוא בבתי המשפט באנגליה, אשר קבעו כי כפייה אמורה להיות "לא חוקית", "לא לגיטימית".

חיזוק לכך ניתן למצוא גם בפסקי דין ישראליים כגון פס"ד שאול רחמים אשר בו השופט מלץ מבחין בין לחץ כלכלי "לגיטימי" לבין לחץ כלכלי "בלתי לגיטימי". - "לחץ כלכלי יכול שיהיה לגיטימי ויכול שיהיה בלתי לגיטימי. כאשר צד פועל כפי שפעל מנהל המערערת, אשר השתמש באיום מפתיע שהנזק הצפון במימושו הינו חמור ביותר ובלתי הפיך, וכאשר עיתוי האיום הוא דווקא זה בו יהיה הצד השני חשוף ופגיע ביותר עד כי ייאלץ להיכנע לו, אין בכך משום לחץ לגיטימי. המערערת יכולה הייתה להשתמש ביתרונות השוק שלה במהלך המשא-ומתן להסכם המקורי (שבעל פה), וחזקה עליה שעשתה כן"

ההלכה היא, אמנם, זו שהפרת חוזה או איום בהפרת חוזה אפשר יראו בהם סטייה מכללי ההתנהגות הראוים בחיי העסקים והמסחר, לאמור: יעלו כדי כפיה - מקנה - זכות. לדעת הריסטייטמנט איום בהפרת חוזה כשלעצמו, איננו פסול, ויראו איום כאיום פסול רק אם יש בו משום הפרה של חובת תום הלב.

לחץ כלכלי "בלתי ראוי" הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפיה - מקנה - זכות, אך אין די בו. אותו לחץ חייב שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל. מבחן עצמתו של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מבחן איכותו של הלחץ, ורק בנסיבות בהן מתקיימים שני המבחנים כאחד נכיר בכפיה ככפיה בת פועל משפטי על-פי סעיף 17 לחוק החוזים. המבחן המקובל לקביעת עצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה ממשית וסבירה שלא להיכנע לאותו הלחץ.

בפס"ד שאול רחמים נקבע, כי כעקרון, האפשרות לפנייה לערכאות להשגת סעד סותרת את קיומה של עילת הכפיה.... מה שקובע הוא עצם קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום.

לענייננו השאלה המרכזית היא האם נקלעו היהלומנים למצב של "אין ברירה" בהיכנעם ללחציו של מאיה ובחותמם על כתב הוויתור. לחץ כלכלי בלתי ראוי, הוא לחץ כלכלי השובר כללים של מוסר עסקי ביחסיהן של הבריות בינן לבין עצמן. המצב אליו קלע מאיה את היהלומנים - היה מצב של אין ברירה (עסקית), והלחץ שהפעיל מאיה עליהם היה לחץ בלתי ראוי מראשיתו ומעיקרו. מאיה הקים על היהלומנים איום כלכלי בלתי ראוי בעיקרו ובעצמתו, הוא כפה עליהם את ההסדר כגיגית. הוא עזב את הארץ במפתיע ומקום מגוריו לא נודע, הוא לא הודיע אם יחזור ארצה, ואם יחזור אימתי יחזור, ויש לציין כי היהלומים היו במקום בלתי ידוע ליהלומנים. היהלומנים נדרשו לחתום אולטימטיבית על הודעת הוויתור באיום כי אחרת לא יזכו לכל החזר חוב שהוא.

מאיה רמס ברגל רמה, בין את חובתו לקיים בדרך מקובלת ובתום לב את חיוביו מכוח הסכמי הרכישה העיקריים (סעיף 39 לחוק החוזים), ובין את חובתו לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא-ומתן לקראת כריתתם של הסכמי הוויתור (סעיף 12 לחוק החוזים). מאיה יצר לחץ בלתי ראוי על היהלומנים, ועצמתו של הלחץ לא הותירה ברירה מעשית וסבירה לפניהם זולת כניעה לדרישתו ולדרישת שולחו. ניתן לומר כי הלחץ גבל בסחיטה ממש.

במקרה של כפיה (סעיף 20 לחוק החוזים) יבוא ביטול החוזה "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו [לצד התם] שפסקה הכפיה". בענייננו נשלח מכתב הביטול מיד בסמוך לאחר העסקה שכרכה את הודעת הוויתור, וממילא עברו היהלומנים מבחן זה בהצלחה.

מבחן נוסף לעצמתו של הלחץ הוא, האם זכה הצד התם לייעוץ משפטי עצמאי, ואם היה סיפק בידו לזכות בייעוץ משפטי. קבלת ייעוץ משפטי יש בה, על דרך העיקרון, כדי להחליש טיעון של כפיה בת-פועל, ובנסיבות מסוימות אף כדי לשלול כפיה מכל וכל. [פרידמן וכהן - "... בהקשר לכפיה יכול הייעוץ להיות רלוונטי, אם היועץ מסוגל להציע דרך פעולה סבירה שאיננה כרוכה בכניעה לדרישה". היהלומנים זכו לייעוץ משפטי ראוי, שאך חיזק אותם בדעתם כי אין ברירת אמת לפניהם אלא להיכנע למאיה ללא תנאי.

בענייננו משיקות זו לזו עילות הכפיה והפרת חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים - משיקות ואף חופפות זו את זו. ואולי מצטרפת למקבץ אף עילה שמהוראת סעיף 12 לחוק החוזים, והרי ניתן לסווג את המגע והמשא בין היהלומנים לבין בוארון - בשמו של מאיה - גם כמשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה, קרי, לקראת כריתתם של הסכמי הוויתור. ביטול הודעות הוויתור היה איפוא מעשה לעתו, הביטול הוא ביטול, והסכמי הוויתור כמו לא היו למראשיתם.

שאלה הנשאלת היא בעניין חבותו האישית של מאיה. הוראת סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובעת, כידוע, כי "במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". החובה הקבועה בסעיף 12(א) לחוק החוזים מטילה עצמה לא אך על מי שאמור היה להיות צד לחוזה - או על מי שאכן הפך צד לחוזה - אלא על כל מי שהשים עצמו צד למשא-ומתן שהיה לקראת כריתתו של חוזה (פס"ד פנידר נ' קסטרו). מאיה היה חייב לגלות את אוזנם של היהלומנים על דבר מצבה הפיננסי הקשה של החברה, אך הוא לא עשה כן. בהיות אותו מידע חשוב ביותר להחלטתם אם ייכרת חוזה או לאו, ממילא פגם מאיה בחובתו לנהוג כלפיהם בדרך המקובלת ובתום לב.

על-פי סעיף 12(ב) לחוק החוזים - מאיה חייב ליהלומנים פיצויים בעד הנזק שנשאו בו עקב כריתת החוזים, ופשוט שאותו נזק הוא (למיצער) שווי היהלומים שנפרדו מהם והעבירום למאיה. בנסיבות העניין יהיה זהה הפיצוי לפי סעיף 12(ב) לחוק החוזים לפיצויי אכיפה.

מאיה הוא החברה, והחברה היא מאיה, והשניים היו לאחדים. אם חב מאיה בכל חיובי החברה, בוודאי אין כל קושי לפתוח בהליכי פשיטת רגל. מאיה נושא בחבות אישית כלפי היהלומנים, ושיעורה של חבות זו - במקורה - כסכומי השיקים שנתן למאיה בתמורה ליהלומים שקיבל.

לעניין ההכרזה על פשיטת הרגל - תנאי היותו של חוב בן סכום קצוב אמור להתקיים ביום הגשתה של הבקשה לבית המשפט, וכי פירוש זה מתבקש הן מתוכו של החוק והן על-פי ההלכה. על-פי פירושו של חוק החירות במשפט האנגלי - הזהה לפקודת פשיטת הרגל שלנו - חייב החוב להיות בן סכום קצוב ביום הגשת הבקשה וביום שמיעת הבקשה. המסקנה היא כי אין מניעה לקבל את בקשת היהלומנים. ועל כן יש לדחות את הערעור.

השופט שמגר - לחצים שונים (כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וכיוצא בזה), אינם פוגמים ככלל בחופש הרצון החוזי. אך ורק לחצים כבדים, אשר חותרים עצם הרצון המינימלי ייחשבו כפגמי רצון. כדי שתוכר עילת כפייה, חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר.

פגם ברצון נבחן תוך התייחסות לצד הקונקרטי לחוזה אשר עליו הופעל הלחץ. ככול שמדובר על צד בעל עוצמה יחסית רבה יותר, נחלש היסוד לטענת הכפיה. הברירות הסבירות אשר עמדו בפני היהלומנים היו פניה להליכים משפטיים או אף לפנות למשטרה.

אין כאן רק פגיעה ב"כללי המשחק" העסקי מסחרי. הייתה כאן התנהגות אנטי חברתית מובהקת, שהגיע אף לכדי עבירה לכאורה.

אם אין חוזה, הרי ההשבה תהא מכוח דיני עשיית עושר; אם לפנינו חוזה, הרי שהוא בטל מכוח דיני החוזה הבלתי חוקי. החלופה הרלוונטית לגבינו בסעיף 30 הינה חלופת הכריתה. ראינו כי הכריתה נוגדת את תקנת הציבור. אפשר, והכריתה נגועה גם באי חוקיות. כריתת חוזה היא בלתי חוקית לא רק כאשר עצם הכריתה מהווה הפרה של איסור אלא גם אם מהלך הכריתה, הוא עצמו, נעשה במסגרת וכתוצאה מהתנהגות פלילית עבריינית.

ניתן להגיע לאותה תוצאה באמצעות דיני עשיית עושר. אין לפנינו זכייה מכוח זכות שבדין, שהרי אין לפנינו "חוזה" בעל נפקות משפטית. החברה לא העניקה כל תמורה עבור הסרת הלחץ הבלתי ראוי. אין צורך להכריע בין שני המסלולים - המסלול החוזי ומסלול עשיית העושר, היות ושניהם כאחד מובילים לאותה תוצאה: בטלות ההסכם (או אי הכרה בקיום ההסכם) והשבה.

התוצאה הינה כי הודעות הוויתור - בטלות. כל צד זכאי להשבה. מקור ההשבה מצוי הן בסעיף 31 לחוק החוזים והן בסעיף 1 לחוק עשיית עושר.

החברה היא אישיות משפטית נפרדת ממאיה. לפנינו מקרה מובהק של תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). מאיה יצר מצג כי השיקים ייפרעו במועדם למרות שהוא ידע היטב את מצבה הפיננסי הקורס של החברה. המצג היה כוזב. מאיה - אורגן, נושא משרה ומנהל בחברה ביצע תרמית כלפי היהלומנים. אורגן אשר מבצע יסודות של עוולה, חב חבות אישית בנזיקין בגין אותה עוולה.

השופט גולדברג - אין עוררין שמושג הכפיה כולל גם כפיה כלכלית, השאלה המרכזית היא, האם הלחץ אשר הופעל על המשיבות הגיע לכדי כפיה כלכלית. לדעת פרופ' פרידמן ופרופ' כהן "נכון הוא שאין די באיום באי תשלום כשלעצמו כדי להוות כפיה. יש צורך ביסוד נוסף, והוא, שנוכח מצבו של הצד השני היה זה איום משמעותי, שמימושו עלול לגרום לו נזק חמור".

יסוד הנזק הצפוי לצד השני כתוצאה ממימוש האיום בהפרת החוזה אינו מתקיים אם מוכח שהייתה קיימת ל"נפגע" ברירה סבירה זולת הכניעה ללחצי המאיים. משקיים סעד חלופי סביר, או אז התממשות הנזק אינה תולדה ישירה של האיום בהפרת חוזה, אלא היא פרי בחירתו הרצונית של "הנפגע" שלא למצות את הסעד החלופי. רק מקום בו הסעד החלופי אינו סביר, ניתן לאמר שהבחירה בהתקשרות החוזית המאוחרת הייתה עקב לחץ פסול שהופעל על המתקשר.
פגם ברצון ההתקשרות מקנה בסיס תיאורטי לזכות הביטול של קורבן הכפיה.

יש לבחון אם המשיבות היו מרעות את מצבן אלמלא נענו לאיומיו של המערער, והיו פונות לערכאות. התשובה לשאלה זו היא שלילית, ולכן הסעד המתאים במקרה הנ"ל הוא לא לפי סעיף 17 לחוק החוזים, אלא פיצויים בלבד.

עילת הכפיה מותנית בהתקיימותם של שני תנאי מצטברים: הפעלת לחץ פסול - מזה, וכורח - מזה. אם נשלל מרכיב הכורח בשל קיומו של סעד חליפי סביר, נשמטת הקרקע מתחת לטענת הכפיה. אולם עצם השימוש באמצעים פסולים עשוי להוות בסיס לחבותו של המשתמש באמצעים אלה.

לא כל איום בהפרת חוזה בהכרח יסווג כשימוש באמצעי פסול. לדוגמא, מי שנקלע לקשיים כלכליים, ומעמיד את כל הרכוש שנותר בידו לידי הסדר פשרה עם נושיו, אין איומו כי בהעדר הסדר יהפר את החוזה, בגדר אמצעי פסול אלא כורח המציאות. (הימלטות לחו"ל ללא השארת עקבות - אמצעי פסול בניהול מו"מ). במקרה שלפנינו, למרות הדופי שבפעולתו של מאיה, עקב קיומה של ברירה סבירה זולת הכניעה ללחצי החייב אינה מהווה כפייה.

נכונותן של המשיבות לוותר על יתרת החוב נבעה משיקולי תועלת וכדאיות מובהקים, שבמרכזה עמדה הנחתן כי יוכלו, לאחר שהיהלומים יגיעו לידיהן, להשתחרר מההסכם שנכרת בהודעות הוויתור, בעילת כפיה. המשיבות בוויתורן על יתרת החוב לא ניסו למנוע את הרעת מצבן. נהפוך הוא, באמצעות וויתור זה, וביטולו לאחר מכן, קיוו להטיב את מצבן. תקוותן שנכזבה מהווה לכל היותר "טעות בכדאיות העסקה". המסקנה היא, כי יש לדחות את הערעור.

הוחלט ברוב של השופט חשין והנשיא שמגר לקבל את הערעור (השופט גולדברג בדעת מיעוט)

[ערך: שגיא בנתאי]

תאריך:  25/01/2001   |   עודכן:  28/01/2001
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות

25/01/2001  |    |   פסיקה

25/01/2001  |    |   פסיקה

25/01/2001  |    |   פסיקה

25/01/2001  |    |   פסיקה

25/01/2001  |    |   פסיקה
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
יוסף אורן
יוסף אורן
אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il