פרטים אישיים
נשוי לשרה, רופאה במקצועה. לזוג 10 ילדים. תושב מרכז שפירא.
מידע אישי כללי
נולד בעיירה קוטי בפולין (כיום נכללת בשטח אוקראינה). במהלך מלחמת העולם השנייה לאחר שהעיירה קוטי עברה לשליטת הנאצים, הסתתר עם משפחתו במחבוא תת קרקעי. כעבור זמן מה נמלטה המשפחה לעיר צ'רנוביץ', אז בשליטת רומניה. ב-1944 מסרו אותו הוריו לזוג יהודי שהחזיק באישורי עלייה לארץ ישראל (סרטיפיקטים) ובמצג שווא כי הוא ילדם עלה עימם לארץ ישראל באוגוסט 1944. לאחר הגיעו לארץ החל ללמוד בתנאי פנימיה בבית הספר החקלאי – מוסד עלייה. בתום מלחמת העולם השנייה עלו הוריו לארץ ישראל והתאחדו עימו. את לימודיו התיכוניים עשה בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה.
ב-1949 התגייס לצה"ל במסגרת גרעין נח"ל של תנועת בני עקיבא. לאחר שחרורו מצה"ל החל ללמוד בישיבת מרכז הרב בירושלים ובמקביל המשיך בפעילות במסגרת בני עקיבא. ב-1952 צורף להנהגה הארצית של התנועה. ב-1953 שימש כמדריך שבט איתנים, אחד הגרעינים הראשונים בתנועת בני עקיבא, אשר הצמיח כמה מבכירי רבני הציונות הדתית.
בשנים 1956-1955 שהה בארצות הברית בשליחות בני עקיבא. לאחר שובו לישראל חזר ללימודים בישיבת מרכז הרב בירושלים (שם היה לתלמידו של הרב צבי יהודה הכהן קוק) ובהמשך השתלב בעבודת הוראה בישיבה.
ניסיון בעבודה
ב-1963 מונה לעמוד בראש הישיבה התיכונית "אור עציון". ב-1977 הקים, בשליחות הרב צבי יהודה קוק, את ישיבת ההסדר אור עציון (בצמוד לישיבה התיכונית) ומונה לעמוד בראשה. ב-1979 הוביל את הקמת הפנימיה הצבאית לפיקוד אור עציון (פנימיה צבאית ייעודית לנוער דתי) ועמד בראשה. נחשב לבעל השפעה רבה על עיצוב צביונו של מודל ישיבות ההסדר והקשר בינן ובין צה"ל. כיהן כחבר בוועד המנהל של איגוד ישיבות ההסדר וכן כיושב-ראש ארגון ישיבות בני עקיבא.
ב-1993 נפגע מירי מחבלים לעבר מכוניתו בסמוך לקרית ארבע. מן הירי נהרג נהגו האישי.
ב-1997 מונה לעמוד בראש ועדה ממשלתית אשר עסקה בגיור קטינים. בשנים 2012-2004 עמד בראש מערך הגיור במשרד ראש הממשלה. בתפקידו זה נוצר עימות בינו ובין רבנים בציבור החרדי אשר דרשו לפסול את הגיורים שנעשו בבתי הדין המיוחדים לגיור. העימות בין הצדדים הוביל לבסוף לפרישתו מתפקידו כאחראי על מערך הגיור ב-2012.
במהלך עשרות השנים בהם עסק בפעילות חינוכית היה אחראי לטיפוח והצמחת חלק ניכר משכבת המנהיגות הרבנית הבולטת של הציונות הדתית. בזכות פעילותו החינוכית והתורנית רבת השנים התגבש מעמדו כאחד הרבנים הבולטים והמשפיעים בציונות הדתית.
פעילות פוליטית
עסק בפעילות פוליטית במסגרת תנועת גוש אמונים והמפד"ל. בבחירות לכנסת ה-9 (1977) שובץ במקום השני ברשימת המפד"ל לכנסת ולאחר הבחירות הושבע כחבר כנסת. במהלך הכנסת ה-9 כיהן כחבר בוועדות: ועדת החוץ והביטחון, ועדת החינוך והתרבות והוועדה למינוי דיינים. המשיך לכהן כחבר כנסת בסיעת המפד"ל גם לאחר הבחירות לכנסת ה-10 (1981) וכן מונה לסגן שר הדתות בממשלתו של מנחם בגין.
ב-1982 לקח חלק במאבק הציבורי נגד פינוי הישובים הישראלים מחצי האי סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים ובמסגרת זו עבר, עם קבוצה מתלמידיו, להתגורר בחבל ימית. בעקבות התנגדותו לפינוי הישובים פרש מתפקידו כסגן שר. ב-1983 פרש מסיעת המפד"ל והקים סיעת יחיד בשם - מחנה הציונות הדתית (מצ"ד). בכנסת ה-10 כיהן כחבר בוועדות: ועדת החוץ והביטחון, ועדת החינוך והתרבות והוועדה למינוי דיינים.
לקראת הבחירות לכנסת ה-11 (1984), התאחדו מצ"ד ומפלגת פועלי ארץ ישראל לכדי רשימה מאוחדת בשם – מורשה. בבחירות זכתה מורשה ב-2 מנדטים ודרוקמן המשיך לכהן כחבר כנסת. בכנסת ה-11 כיהן כחבר בוועדת החוץ והביטחון. ב-1986 פרש מסיעת מורשה ושב למפד"ל. בתום כהונת הכנסת ה-11 פרש מפעילות פוליטית.
לקראת הבחירות לכנסת ה-15 (1999) שב לחיים הפוליטיים ושובץ במקום השני ברשימת המפד"ל לכנסת. לאחר הבחירות הושבע כחבר כנסת. בכנסת ה-15 כיהן כחבר בוועדות: ועדת הפנים ואיכות הסביבה, ועדת החוץ והביטחון, הוועדה המיוחדת למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול, הוועדה למינוי דיינים והוועדה המיוחדת להצעת חוק שירות הביטחון (דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם).
לאחר הקמת מפלגת "הבית היהודי" כיהן כחבר בוועדת רבנים שמונתה לייעץ להנהגת המפלגה בסוגיות דתיות.
פרסים ואותות הוקרה
ב-2011 העניקה לו אוניברסיטת בר-אילן תואר דוקטור של כבוד.
ב-2012 הוענק לו פרס ישראל בקטגוריה: מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
כתביו:
במהלך השנים פרסם מספר ספרים בנושאי הלכה, בהם: "נתיבי אור" (1991), " לקחתם לכם" (2010), "על גאולתנו ועל פדות נפשנו" (2012), " קמעא קמעא" (2012)
