1. שי ניצן הובס וחטף סטירה מהדהדת מבית המשפט העליון. פרקליט המדינה דרש לפני תשעה חודשים מהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, למנוע את השלמת הדוח של נציבת הביקורת דאז, הילה גרסטל, על קשרי הפרקליטות והמכון לרפואה משפטית. מנדלבליט דחה את הבקשה ואתמול (20.11.16) הבהירו השופטים ניל הנדל, נעם סולברג ואורי שהם: עקרון-העל הוא שהדוח יפורסם; עכשיו נשאר לקבוע באיזו צורה.

2. הנימוק של ניצן היה שמדובר בדוח פרטני. נסביר. היה זה לפני שעבר חוק הקמת נציבות הביקורת, בתקופת דמדומים שאחרי דוח אליעזר גולדברג. כאשר מונה גולדברג למעין-בורר בין הפרקליטים לבין הנציבות, סוכם שגרסטל תמשיך להכין דוחות מערכתיים ותקפיא דוחות פרטניים. הפרקליטים ובראשם ניצן, שמזמן מתפקד כמו יו"ר ארגון העובדים ולא כמו המנהל, טענו שההסכמה הזאת עומדת בעינה גם לאחר הגשת דוח גולדברג. לכן, הציג ניצן את הדוח של גרסטל כאילו הוא פרטני - למרות שזהו דוח מערכתי לחלוטין, הכולל כמובן דוגמאות פרטניות. אבל בקני המידה של ניצן, זה היה כזב קטן מאוד.

3. אתמול שינו הפרקליטים את טעמם. בא-כוחם, עו"ד צבי אגמון, טען כעת שמדובר בדוח מערכתי. למה? כי לפי החוק החדש, הדוחות המערכתיים עוברים ליחידת ביקורת חדשה שתוקם במשרד המשפטים. אז אם זה דוח מערכתי, אפשר לנסות ולטעון שהנציבות לא יכולה להשלים אותו. גם זה היה בלוף, כי נקבע במפורש שהנציבות תוכל לסיים את הדוחות שכבר החלה. מכל מקום, הסלאלום הזה של הפרקליטים מלמד הרבה מאוד על מידת תום הלב שלהם ועל המידה בה אפשר לתת בהם אמון.

4. בג"ץ היה צריך לדחות על הסף את העתירה, כי המצב העובדתי שבבסיסה היה חסר שחר. העותרים טענו שהם ייפגעו מן הדוח, משום ששמותיהם יתפרסמו. האמת היא, וזה הובהר להם כבר בזמן אמת, שהשמות ומספרי התיקים נמצאים רק בטיוטה ורק כדי שיוכלו להגיב. זה לא עניין אותם. הם עתרו לבג"ץ תוך שהם מכזבים ביודעין ומנסים להוליך שולל את בית המשפט העליון. ברגע בו המדינה הבהירה שזה המצב, הדיון היה צריך להסתיים והעותרים היו צריכים להיות מחויבים בהוצאות - ואולי גם לעמוד לדין משמעתי. משום מה, השופטים לא עשו זאת ורק ניסו לפשר בין הצדדים. האם אימת הפרקליטות נפלה אפילו על שופטי ביהמ"ש העליון?

5. בשורה התחתונה, הפרקליטים מקבלים לכל היותר את מה שהוצע להם כבר לפני שנה ואת מה שהוא חלק מכל דוח ביקורת בכל ארגון שהוא: את הזכות להגיב. כאמור, הטיוטה נמסרה להם כדי שיגיבו, אבל הם סירבו לעשות זאת, במצב הזה, ניתן היה לפרסם את הדוח בלי תגובותיהם. לשכתו של מנדלבליט הציעה לאפשר להם להגיב בכל זאת, כחלק מאותו יחס סלחני-על-גבול-המתרפס של בכירי המערכת לפרקליטים הסוררים. בג"ץ אמר להם: או שתסכימו או שזה יהיה פסק הדין. יש להם שבוע להחליט.

6. מה שהפרקליטים הרוויחו זה בעיקר זמן. הדוח יתפרסם שנה אחרי המועד המתוכנן, אם כי צריך להיות להם ברור שזה יקרה הרבה יותר מוקדם מכפי שהם חשבו. דוד רוזן, שסיים את משפט הולילנד בשנתיים וחצי, לא צריך יותר מאשר חודש-חודשיים לסיים את הדוח הזה. הוא גם יכול לומר היום לאנשי הנציבות: תתחילו את השימועים, אני רוצה הכל על שולחני ב-1 בינואר. זו הזדמנות מצוינת מבחינתו להבהיר לפרקליטים, שלנציבות יש בעל בית אחד ויחיד - וזה לא שי ניצן.

7. יכול להיות שמבחינת הפרקליטים, הם הפסידו עוד יותר בגדול. במקום שאת הדוח תפרסם הילה גרסטל, שופטת שהתמחתה בתחום האזרחי, יפרסם אותו דוד רוזן, מבכירי הפליליסטים. הוא מבין מצוין מה זה אומר דוח פתולוגי, הוא מבין מצוין מה זה אומר סימביוזה בין תובעים לעדים, הוא מבין מצוין מה זה ניגוד עניינים, הוא מבין היטב מה זה עדות כוזבת. ואנחנו מדברים על מי שאינו מצטעצע בלשונו, שקורא תמיד לילד בשמו ואינו חושש להתבטא בחריפות - כלפי נאשמים, תובעים וסניגורים כאחד. הפרקליטים עוד עשויים להצטער על שמנעו מגרסטל לפרסם את הדוח הזה וגרמו להתפטרותה.