אליעזר פישמן קיבל מהבנקים מיליארדי שקלים ללא בטחונות מספיקים, וכעת ברור שהכסף - או לפחות רובו המכריע - ירד לטמיון. ושיהיה ברור: מדובר בעיקרו של דבר בכסף שלכם ושלי, של הלקוחות ושל כל מי שמחזיק במניות הבנקים בבורסה - וזה אומר: כמעט כל תושבי ישראל. זו נקודה מרכזית ראשונה.

נקודה מרכזית שנייה: פישמן הימר על הלירה הטורקית והפסיד בענק. הוא יכול לקרוא לזה "השקעה" או "נטילת סיכון"; לשים מאות מיליוני דולרים על מטבע אחד של כלכלה מתפתחת - זה הימור. בעבר אמר פישמן, שאשתו תהרוג אותו אם יכניס את ילדיו לתחום המטבעות, בגלל אופיו של התחום. הקריסה שלו התחילה עם אותו הימור פרוע בשנת 2006.

את שתי הנקודות הללו האירה היטב התוכנית "עובדה" (יום ב', 12.12.16). אפשר לשאול מדוע אילנה דיין נזכרה לטפל בנושא רק כאשר פישמן הגיע לסוף דרכו העסקית. אפשר לתהות מדוע אלונה בר-און, שותפתו בגלובס, יצאה נגדו בפומבי רק כאשר הוא כבר שרוע על הרצפה. אפשר להרהר היכן היו כל אותם עיתונאים בגלובס שלטענתם פיהם נסתם, לפני שפישמן איבד את השליטה בעיתון. מצד שני, גם התשובה די ברורה: כולם פחדו.

מה שהפריע לי בכתבה של "עובדה", היה שלוש נקודות אחרות הנוגעות לאתיקה של התוכנית ועורכיה. הכתבה התיימרה להציף בעיות אתיות במערכת גלובס, והייתי מצפה ממי שעושה זאת שיעמוד בעצמו בקני המידה שהוא מציב לאחרים. אילנה דיין, כמה לא מפתיע, לא עשתה זאת. במה מדובר?

ראשית, המומחה שגייסה "עובדה" היה איתן אבריאל, עורך מגזין דה-מרקר - שזה בערך כמו להביא את ציפי לבני כדי לתת חוות דעת מומחה על בנימין נתניהו. דה-מרקר הוא היריב העסקי המשמעותי ביותר, הוותיק ביותר והמר ביותר של גלובס, וממילא - של פישמן. יש מספיק מומחים אחרים לבנקאות ולעסקים שהיו יכולים לחוות דעה, אבל למה להסתכן בכך שהם לא יגידו את מה שדיין רוצה שיגידו?

שנית, תחקירני התוכנית פנו לעובד בכיר לשעבר בגלובס וביקשו שישתף אותם בחוויותיו מימי גלובס על התערבותו של פישמן בתכני העיתון. תשובתו הייתה, שאיננו יורק לבאר ששתיתי ממנה. לתחקירן היה רעיון: "תדבר לא לייחוס". הבנתם? במערכת "עובדה" סבורים, שניתן להציג עמדה ערכית-מוסרית בפרהסיה ולעשות את ההפך במחשכים.

שלישית, ככל שראיתי - שתי מילים לא הופיעו בכתבה: ידיעות אחרונות. אחת הבעיות הגדולות ביותר של פישמן הייתה השקעתו במניות ידיעות אחרונות, כאשר רכש (יחד עם משפחת בר-און) כרבע ממניות העיתון. העסקה נעשתה בשנות ה-90 לפי שווי עיתון של 800 מיליון דולר; מאז איבדה הקבוצה כשלושה רבעים מערכה, ופישמן ובר-און הפסידו מאות מיליוני דולרים. להפסד הזה אחראי ארנון מוזס, שהפר את הבטחתו להנפיק את החברה המחזיקה בעיתון, דחה בשנים את פרויקט הנדל"ן על מתחם העיתון, ולא חילק דיבידנדים (ובכך "חנק" את שותפיו). אבל עם מוזס לא מתחילים. במילים אחרות: דיין מפגינה עכשיו את אותו חוסר עמוד שדרה שהיא מיחסת באותה כתבה לבנקים ולכל מי שחששו מפישמן.

יש לי רעיון ל"עובדה": תבדקו כיצד ידיעות אחרונות איבד שלושה רבעים מערכו. תבדקו את הקשרים של מוזס עם הבנקים והפוליטיקאים. תבדקו כיצד הוא שורד למרות ההפסדים הכבדים. תבדקו את יחסי העבודה בקבוצת ידיעות. תבדקו כמה תוכן שיווקי סמוי יש כיום בעיתונים ובאתרים של הקבוצה. נראה אתכם.