הינה המבחן האמיתי ל
חופש הביטוי: לו במקום
בנימין נתניהו, הייתה מתנוססת בכרזה דמותו של ח"כ ערבי כלשהו מבעד לחבל תלייה, האם היו מציגים זאת בבצלאל? התשובה ברורה. למרות הצהרת דוברות האקדמיה לאמנות ועיצוב, שלפיה מדובר ב"מרחב מוגן לחופש הביטוי בישראל" המאפשר לסטודנטים "שיח חופשי ביקורתי ויצירתי", אין באמת חופש ביטוי בעולם האמנות הישראלית, משום שרק אמנים מסוימים מותרים להציג מרכולתם, גם אם אינה תמיד משובחת. לעומתם, אמנים טובים הושתקו והודרו במשך עשרות שנים ממוזאונים ומגלריות וממחקרים אקדמיים.
אינני חשוד ברצון לכרסם בחופש הביטוי. מעל דפי העיתון הזה הגנתי על זכותה של
חנין זועבי להתריס נגדנו. הדמוקרטיה הישראלית חזקה דייה להכיל גם את הקיצוניות שלה. גם על
איימן עודה הגנתי כשהותקף במשדר בחירות. מנגד, אני שומר את החרות להתקיף בחריפות את עמדותיהם.
אבל לכל תעלול יש גבול. והגבול הוא הסתה לאלימות או הכשרת האווירה לביצוע מעשה אלים. הכרזה המדוברת בבצלאל מצטטת בגמלוניות את כרזתו של האמן האמריקני שפרד פיירי, שבה עיצב את דמותו של
ברק אובמה במסע הבחירות הראשון כמנהיג פורץ דרך, המביט מעבר לשיגרת היומיום ונושא בשורת "תקווה", "קידמה" ו"שינוי". בכרזת ההסתה מבצלאל נראה בנימין נתניהו עגום פנים, משפיל עיניו לחבל תלייה. אין עידון או תחכום בכרזה; אפילו המילה Hope הוחלפה ב-Rope, שלא נתבלבל חלילה למה כיוון המשורר.
פיירי העיד ששאב השראתו מדימויים קודמים של ג'ון קנדי ו
אברהם לינקולן. לעומתו, הכרזה בבצלאל שלחה אותנו לדימויים של רודנים אכזריים שסופם ידוע. "התרגיל", כך כינו בבצלאל את הכרזה, "הוא חלק משיח מקצועי". האם במסגרת אותו "שיח מקצועי" נדונו גם שיטות המתה אחרות הראויות לחול על ראשו של מי שנבחר בבחירות דמוקרטיות לעמוד בראש העם?
האם בצלאל הוא אקדמיה שאין בה שיפוט ערכי, רק "שיח מקצועי"? תלוי מתי והיכן. השיפוט הערכי הרגיל במוסד הזה הוא כמעט אך ורק נגד ה"כיבוש" ונגד המדינה כ"מנגנון דיכוי" ושאר כינויים נוראים שאנחנו חשופים אליהם עד לזרא במסגרת השיח הפוליטי השמאלי המטורלל.
הכרזה לא נולדה יש מאין. היא פרי הניוון האידיאי והריקבון המוסרי שלקו בהם חסידיה. בעיקר היא פרייה המורעל של הסתה חסרת תקדים, שלא היה כדוגמתה, נגד בנימין נתניהו. הטירוף החל בשנות ה-90, עם כרזותיו של דויד טרטקובר שהציגו את נתניהו בסגנון מוסוליני וחמור מכך. מאז התפשט הנגע. לפי הנרטיב העולה מאלפי אלפי הרשומות, הציוצים, המאמרים והתוכניות, האשם בתבוסת השמאל אינה השקפת עולמו, גם לא התנפצות תחזיותיו על סלעי המציאות, אלא בנימין נתניהו.
הצבת פסל הזהב בכיכר רבין הייתה רק חלק מהמיצג, שכן שיאו כלל הפלת הפסל ודריכה במגף על ראשו. החבורה הזאת מסתכלת על המציאות ורואה פאשיזם ונאציזם ורע רע רע. חכמינו אמרו שאין מראים לאדם אלא מהרהורי לבו. הדברים הרעים שהם מפילים על יריביהם, הם למעשה חלק ממי שהם. המיצגים האלה משקפים את הפנטזיות האלימות המודחקות של חלקים בשמאל, שבייאושם כי רב, החליטו לשרוף המועדון על יושביו.
רפי לביא אמר פעם: "חלק גדול ממה שקרוי בעיניי אמנות שמאלנית זו לא אמנות אלא פוסטרים".
שלוש שנים לימדתי שירה בבצלאל, היחיד בחדר המורים שהחזיק בהשקפת עולם שמרנית-ימנית מוצהרת. באחת מישיבות המורים דיברה ראש המחלקה על פלורליזם ועל החיוב בשמיעת דעות אחרות. בתגובה, אמר אחד המרצים שהוא מתייחס לישראל כפלנטת הכיבוש במובן של
פרימו לוי - "פלנטת אושוויץ". ואז שאל, האם בפלנטת אושוויץ היינו נותנים לקצין אס.אס ללמד שירה? לטעמי, החרפה היותר גדולה הייתה שאיש מהמרצים בחדר לא סתם את פי האידיוט. שנתיים לאחר-מכן, נפטרו ממני. המרצה ההוא עדיין מלמד שם לתפארת הכרזות התלויות על קירות המוסד.
